מחקר

המחקר בשנים האחרונות הוביל לפיתוח חומרים חכמים המאפשרים לחקות את האופן בו הטבע מייצר צורות, ולפתח מכך שיטות חדשות לתכנון ובנייה של מבנים המשנים את צורתם. אחד החומרים הנפוצים ביותר בשימוש האדם הוא העץ, חומר חכם אשר מתכווץ כאשר הוא מתייבש, וכך לרוב, מבני עץ כמו גדרות ושולחנות שהושארו בחוץ יתעוותו עם הזמן. בניסיון לחקות את תהליך ההרכבה הטבעי של העץ, הצליח צוות החוקרים לפתח שיטה להדפסת משטחים אשר מתכווצים ומשתנים למגוון צורות על-פי תכנות מראש. ההדפסה התלת-ממדית בשיטה החדשה מאפשרת לייצר מבנים מורכבים במינימום פסולת. יתרה מזאת, נעשה שימוש בדיו המבוסס על חומרים צמחיים טבעיים. "חומר הדיו ייחודי לנו ומורכב מאובייקטים מבוססי עץ שניתן לייבש ולקבל מהם מגוון עיוותים וצורות שלא היה ניתן לקבל באופן טבעי בעבר", משתף הדוקטורנט קם.

פרופ' שרון מסביר כי למעשה, "דורון פיתח יכולת מתקדמת להדפיס עץ במדפסת תלת-ממד, וכעת אנו מסוגלים לתכנן את שיעור וכיוון ההתכווצות של הגוף המודפס בזמן הייבוש, דבר הקובע את צורתו התלת-ממדית". במהלך המחקר, נוצרו בשיטה החדשה רצועות עץ שיכולות לחקות התפתלות של תרמילי זרעים במהלך ייבוש. בהתייחס לתוצרים הסופיים, פרופ' שוסיוב מוסיף כי "אנחנו מצליחים לקבל עקמומיות משטח שלא ניתן היה לקבל באמצעים אחרים. לדוגמא, בקיפול נייר רגיל אנחנו לא יכולים לקבל צורה של אוכף, ואילו בשיטה החדשה זה אפשרי".

תחילה, כוונת המחקר הייתה לבחון אינטראקציה בין חומר מגנטי לחומרים על-מוליכים, אשר דוחים שדות מגנטיים. אך, בעקבות גילוי תופעת "מגנטיות הקצה", כיוון המחקר השתנה. "לאחר שבועות של מדידות, גילינו שהמגנטיות לא מתנהגת כפי שציפינו ומבדיקה בספרות המדעית, גם אף אחד אחר לא ציפה. החלטנו לשנות את כיוון המחקר ובחרנו לאפיין את המגנט עצמו – לבדוק באילו מצבים הוא שומר על מגנטיות", משתף ד"ר אנהאורי. התמונות המגנטיות הופקו בעזרת סוג חדש של מיקרוסקופ מגנטי המבוסס על טכנולוגיה קוונטית אשר פותח בישראל, ומסוגל למדוד את השדה המגנטי של אלקטרון בודד. המחקר נעשה בעבודה משותפת עם עמיתים מאוניברסיטת אוטונומה דה-מדריד בספרד, אוניברסיטת קולורדו בארה"ב וחוקרי האוניברסיטה העברית.

התגלית החדשה מאפשרת יצירת ערוצים מגנטיים בעובי ננו-מטרים בודדים. החוקרים מסבירים כי באמצעות שיטות תיעוש שונות ניתן לייצר מהחומר הננו-מטרי תבניות ולשלוט באיזה חלק ממנו יהיה מגנטי. האפקט הזה, למרות גודלו הקטן, יכול להיות בעל יישומים נרחבים בחיי היומיום שלנו. הדוקטורנט נח מספר כי "במרוץ הטכנולוגי להפוך כל רכיב לקטן וחסכוני יותר באנרגיה, מגנטיזציה זעירה יכולה לשמש לזיכרונות בקנה מידה קטן יותר או כרכיב בתוך התקן חישובי המבוסס על טכנולוגיה קוונטית".

מחלת מפרק ניוונית היא מחלה שבמהלכה סחוס המפרק נשחק באופן הדרגתי בעקבות דלקת מקומית שגורמת לשינוי בשיווי המשקל של העומס במפרקים נושאי משקל, כמו הברך או הירך. המחלה מתפתחת באופן הדרגתי ולא מורגש עד להופעת סימפטומים של כאב ומגבלת תנועה. "בשלבים האלה כבר חל נזק משמעותי למפרק שאינו ניתן לריפוי. היות והמחלה שכיחה מאוד, מטרת המחקר הייתה להבין מה גורם להתפתחות שלה, ובעיקר – האם ניתן למנוע את ההתדרדרות שלה", מסבירה פרופ' דביר-גינזברג. המחקר התבצע על מודלי חיות במטרה לבדוק את השינויים בכל חלקי המפרק לאחר שחוו טראומה. בהתבסס על זנים גנטיים ייחודיים שפותחו על-ידי פרופ' ורוניק לפבר מבית החולים לילדים בפילדלפיה ופרופ' האי-האוי קסו מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת האקנסאק שבארה"ב, צוות המחקר שאף להבין את השינויים המבניים במפרק. פרופ' דביר-גינזברג מספרת כי "המפרקים נבדקו בשיטות היסטולוגיות ובמיקרו-CT בעזרת ד"ר מיטנה דורמונט וד"ר ג'ורג' בטשון. בנוסף, בעזרתם של ליטל זכריהו וד"ר מיכאל קלוטשטיין, השתמשנו בשיטות ריצוף גנטי כדי להבין מהם המנגנונים שהשתנו בין הזן העמיד בפני המחלה והזן שהאיץ אותה".

החוקרים מצאו כי לאחר טראומה נוצרת הצטברות משמעותית של משקעי סידן ברקמות באזור המפרק החיצוני, המכונה הסתיידות. לדבריהם, היא נגרמת על-ידי סוג חלבון ספציפי שאחראי לתהליך וזה שוחק את המפרק הפנימי. באמצעות טיפול תרופתי משולב שבוצע על-ידי עידן כרמון ופיתוח זן גנטי ייחודי נטול החלבון, החוקרים הצליחו למנוע ביעילות את התפתחות ההסתיידות, ובהמשך את השחיקה והכאב. ממצאי המחקר מהווים בסיס לניבוי מחלת מפרק ניוונית לאחר טראומה, אותה ניתן לבדוק באמצעים רדיו-גרפיים פשוטים אפילו ללא צורך בבדיקת MRI. "אם בודקים את המפרק מיד לאחר הטראומה כבר בשלבים הראשונים אפשר להתחיל טיפול מקומי למניעת המחלה והשחיקה", מסכמת ד"ר עליאן.

יחד עם הדוקטורנטים אבישג מייטליס וויניט קומר, חקר ד"ר אלקובי שחלות של דגי זברה, בהן שלבי התפתחות תאי המין המוקדמים דומים מאוד לאלו שבאדם. באחד הניסויים, זיהה צוות החוקרים אברון בצורת סיב מפוצל, שלא התגלה במשך יותר ממאה שנות מחקר בתחום. הסיב נצפה יוצא מהתא, נמתח אל מחוצה לו ומתפתל בין הביציות באשכול בו הן מתפתחות. "האברון הזה נוצר בביצית בשלבי ההתפתחות המוקדמים שלה ונקרא 'סיליום' (ברבים סיליה), או ריס בעברית. מצאנו כי הסיליום קריטי לתהליך חלוקת הגרעין בתאי המין ולמעשה שולט במכניקה של הכרומוזומים, הנחוצה ליצירת תאי מין ולפוריות," מסביר ד"ר אלקובי. בהמשך, החוקרים זיהו את אותו אברון גם בתאי הזרע של דגי זברה, ואפילו בביציות וזרע של עכברים. באמצעות השימוש במיקרוסקופיה, הדמיות חדשניות ואנאליזות גנטיות, הצליחו החוקרים לזהות ולמפות את תפקידי הסיליה בביציות בשחלות של דגי הזברה.

תפקוד הסיליום נחשב לקריטי במיוחד ופגמים בו נפוצים מאוד ומובילים לבעיות פוריות באדם, אך עד היום המנגנון המוביל אליהן היה לא ידוע. ד"ר אלקובי משתף כי "כשל בארגון הכרומוזומים בתוך הביצית ובתאי הזרע האנושיים הוא הגורם הנפוץ להפלות ולעקרות, אך מנגנוני הכשל אינם ברורים. למעשה, גילוי הסוג החדש של הסיליה אשר ממלא תפקיד חיוני בארגון הכרומוזומלי פותח כיווני מחקר חדשים לחלוטין ויכול לספק תובנות שיקדמו אותנו לקראת מציאת פתרונות רפואיים".

"יותר ממחצית משתתפי המחקר ציינו שחברות הטבק נתנו להם ארונות תצוגה או שילוט מיוחד בחינם, על מנת להתמודד ולעקוף את איסור ההצגה ואיסור פרסום המוצרים. יותר מרבע מהמשתתפים ציינו שקיבלו הסברים על החקיקה החדשה ו-11% אף אמרו שההסברים כללו הכוונה איך ניתן לעקוף את החקיקה", מסבירה ד"ר בר-זאב. "בנוסף, מצאנו שחברות הטבק משקיעות בחנויות מסוימות יותר מאחרות, שבהן מוכרים לא רק את הסיגריות של מוצר הטבק בחימום אלא גם את המכשיר עצמו". לטענת החוקרים, בחנויות אלה גם היו יותר דוכנים מיוחדים להצגת המוצר ויותר הכוונה והשפעה של אנשי המכירות של חברות הטבק.

בניגוד להדרכה המקיפה שמקבלים בעלי חנויות מחברות הטבק, רק מיעוט מהמשתתפים ציין שקיבל הדרכה או הכוונה מהממשלה או מהרשות המקומית על החקיקה החדשה. לדעת צוות החוקרים, משרד הבריאות והרשויות המקומיות צריכות לעבוד ישירות עם בעלי החנויות וללוות את החקיקה חדשה בהדרכה בשטח, במקום להפקיר את השטח לחברות הטבק. במקביל, על הממשלה לתקן את החקיקה הקיימת כך שיאסר על חברות הטבק קשר ישיר ומתן תמריצים לחנויות עצמן. לדברי ד"ר בר-זאב, "למרות שמדינת ישראל עשתה פריצת דרך והתקדמות משמעותית עם חוק איסור פרסום ושיווק של מוצרי הטבק והצגתם בנקודות המכירה, המחקר שלנו מוכיח שוב שהחקיקה 'מפגרת' אחרי החברות המסחריות שמוצאות דרכים שונות לעקוף אותה ולהמשיך לשווק את המוצרים".

החוקרות ערכו שני ניסויים חברתיים של חלוקת ממתקים, בהם השתתפו למעלה מ-600 ילדים בגילאי יסודי ממרכז הארץ. המחקר השווה בין ילדים צעירים, בגילאי 7-9, לילדים גדולים יותר, בגילאי 10-12. "השווינו בין רגש של גאווה, שהוא רגש שקשור לעמידה בסטנדרט מוסרי, לרגש של הנאה, שהוא רגש חיובי כללי שיכול להתעורר בעקבות החלטה לעזור לאחר, בזכות התחושה הנעימה בעשיית מעשה טוב ולאו דווקא בשל ההתנהגות הערכית והמוסרית", מסבירות החוקרות. במהלך הניסויים, למחצית מהילדים נאמר שהילד האחר נזקק, ולמחצית השנייה לא ניתן מידע לגבי הנזקקות שלו. בניסוי השני, כל ילד החליט באופן פרטי בלי ידיעת הנסיינית האם וכמה ממתקים לחלוק. לאחר מכן, הילדים דירגו את מידת הגאווה וההנאה שהרגישו בעקבות ההחלטה. הממצאים הראו שהילדים הגדולים יותר ציפו שבני גילם ירגישו יותר גאווה בעקבות נתינה לילד נזקק על-פי הנורמה החברתית. בנוסף לכך, הילדים הגדולים יותר דיווחו על יותר רגש חיובי בעקבות נתינה לנזקקים, וככל שנתנו יותר – דווקא לילד נזקק – הם דיווחו על יותר גאווה.

"מחקרים קודמים הראו שילדים רגישים לנזקקות האחר כבר מגיל גן, וגם שעם הגיל הרגישות גוברת ומתבטאת בהחלטה לעזור לנזקקים", משתפת ד"ר סבטו. לטענת החוקרות, לילדים לא קל לחלוק עם אחרים ממתקים או כל משאב נחשק אחר, אבל המחקר הנוכחי מראה שבתנאים מסוימים ילדים מקשרים בין נתינה לאחר וגאווה. פרופ' אייל מסכמת כי המחקר עוזר לבסס את ההשלכות הרגשיות של התנהגות נתינה של ילדים בגילאים שונים, תורם להבנת התהליך ההתפתחותי של הפנמת ערך הנתינה ומהווה בסיס למחקרים עתידיים בקשר שבין גאווה להתנהגות חברתית חיובית.

החוקרים אימצו נקודת מבט מדינתית כדי לבחון את שינויי העומק במדיניות הפיתוח של הדיור בישראל מאז שנות ה-80 ואת ההשפעה על ההתנחלויות. "התמקדנו בעיקר בהתנחלויות עירוניות גדולות, עם יותר מ-5,000 תושבים כ-20-30 ק"מ ממרכז ת"א או ירושלים, שעד כה זכו לתשומת לב מעטה במחקר, ובמיוחד בתפקיד משרד השיכון והדיור בהקמתן", מסביר ד"ר מגור.

ממצאי המחקר מראים שהחל משנות ה-80, משרד השיכון ריכז את מרבית ההשקעה הציבורית במטרה לפתח התנחלויות באזורי ביקוש בגבול הקו הירוק או בסמוך לו. "ההוצאה הציבורית באזור יהודה ושומרון גדלה ב-300% וכך גם גידל היקף הבנייה בחסות משרד השיכון. בשנת 1984 יהודה ושומרון הפכה לאזור הגאוגרפי עם היקף בניית הדיור הגדול ביותר במדינה, כאשר כ-75% מהבנייה נעשתה בהתנחלויות עירוניות", מדגים ד"ר אלגרה. לטענת החוקרים, כ-85% מכלל ציבור המתנחלים מתגורר בהתנחלויות עירוניות אלה הסמוכות לקו הירוק, וההשקעות באזור זה נועדו, בראש ובראשונה, להתמודד באופן חלקי עם לחצים גוברים לדיור בר השגה בקרב הציבור הישראלי הכללי ואף לטפל בבעיות הרווחיות של תעשיית הבנייה הפרטית שנמצאה במשבר. במטרה להפוך את ההתנחלויות ליעד מגורים אטרקטיבי שיספק מענה הולם למצוקת הדיור, נאלץ משרד השיכון לחרוג ממדיניות הליברליזציה שקידם בשאר הארץ, לפיה המדינה מצמצמת משמעותית את היקף הבנייה הממשלתית והציבורית. מגור מדגיש כי "הוצאות הדיור מטעם משרד השיכון הובילו להורדת מחירי הדיור בהתנחלויות במידה משמעותית ממחירי דירות דומות בערים כמו ירושלים, כפר סבא או פתח תקווה. בפרסומות של דירות באריאל, לדוגמא, צוין שהודות לסיוע הממשלתי יכול זוג צעיר לרכוש דירת 3 חדשים בשווי 1,750,00 ₪ במחיר 75,000 ₪ בלבד".

בנוסף לבנייה ישירה, המשרד הפעיל בתקופה זו גם סדרה של תכניות סיוע עבור תושבי ההתנחלויות, כמו הלוואות ומענקים. חוקרים מסבירים כי היקף המשכנתאות והמענקים שנהנו מהם תושבי ההתנחלויות עלה עד חצי בהשוואה למה שקיבלו רוכשי דירות באזורי פיתוח שבתחומי הקו הירוק. מעורבות משרד השיכון לא הסתכמה רק בתחום הדיור אלא כללה גם השקעה אדירה בהקמת תשתיות, סלילת כבישים ופריסת רשתות ביוב, מים, חשמל ותקשורת. בשנות ה-80, יותר ממחצי ההוצאות על תשתיות במסגרת הקמת שכונות חדשות בשטחים הושקעו בשבע ההתנחלויות הגדולות דאז. החוקרים מוסיפים כי המשרד מימן גם הקמה של מוסדות ציבור בשטחים, כדוגמת בתי ספר, מרפאות ומרכזים קהילתיים. לטענת ד"ר אלגרה, מוסדות אלו אמנם סיפקו לתושבי ההתנחלויות מגוון של משרות ציבוריות, אבל קרבתן של ההתנחלויות העירוניות לתל אביב וירושלים אפשרו לתושביהן להישען בעיקר על מרכזי התעסוקה והשירותים הקיימים שבתוך ישראל הריבונית. הסיוע למתנחלים אפשר למדינה להמשיך ולצמצם את מדיניות הרווחה האוניברסלית בתוך הקו הירוק, אך להציע תחליפים מסוימים בתחום של דיור, תשתיות ורווחה בשטחים. לטענת ד"ר מגר, ניתן לראות זאת כסוג של מנגנון פיצוי שניתן רק במסגרת ההתנחלויות.

המחקר נערך בלשכה לשירותים חברתיים בעיר גדולה בארץ, בה המתורגמנים הם עובדים סמך מקצועיים או מתנדבים בני התרבות אותה הם מתרגמים, כשחלקם עברו הכשרה התחלתית למתורגמנות קהילתית. "התמקדנו בשתי אוכלוסיות עולים, העולים מאתיופיה והעולים מצרפת, וניסינו להבין את החוויות והתפיסות של המתורגמנים והעובדים הסוציאליים שעובדים איתם", מסבירה ד"ר שמר. הממצאים משקפים כי המתנדבים והמתורגמנים הקהילתיים בישראל לא עוברים תהליכי הכשרה משמעותיים ואין הליכי הסמכה לתפקיד חשוב זה.

זאת ועוד, המתורגמנים, אשר מגיעים מהקשר תרבותי וחברתי דומה לעולים שאיתם הם עובדים, מתבססים על הבנה והזדהות עמוקה עם העולה במהלך השיח הטיפולי. כתוצאה מכך, נוצרת מורכבות כאשר מצד אחד העולים חשים כך יותר ביטחון, שייכות ושמבינים אותם, ומצד שני חלקם יעדיפו שלא להיחשף ליד אדם מהקהילה או דווקא יגבירו ציפיות ממנו שיקדם את הטיפול בעניינם. בנוסף, מצאו החוקרים כי השכר נמוך וחוסר היציבות התעסוקתית של המתורגמנים, משפיעים על איכות התרגום. "באופן אירוני, למרות שישראל הינה קיבוץ גלויות שמעודד עלייה, תפקיד המתורגמן לא מבוסס מקצועית והעולים מקבלים שירות לקוי בהליך שילובם בקהילה. מדינת ישראל עדיין צריכה לעבוד הרבה כדי להטיב ולהנגיש את השירות הזה בצורה המקצועית ביותר מבחינת הכשרה, הדרכה ותקנים", מוסיפה תמר שורץ-זיו.

עם זאת, צוות החוקרים מציע דרכים לשפר את המפגשים בין העולים למתורגמנים. פרופ' נדן מוסיף לדוגמא כי "ניתן לשפר את תיאום הציפיות המוקדם לחלוקת העבודה בין העובדת הסוציאלית למתורגמן, תוך מתן מקום לביטוי הכישורים וההקשרים שלו שיכולים לתרום לקשר עם המטופלים". מבחינת ההכשרה וההדרכה לתרגום, החוקרים מציעים לכלול תכנים הקשורים לגישור בין-תרבותי המתייחסים להקשרים של מנהגים, תפיסות עולם ואורח חיים של עולים. בנוסף, יש להרחיב את ההכשרה בתרגום קהילתי גם לעבודות הסוציאליות שעובדות עם מתורגמנים בתהליכי טיפול. בעניין תנאי ההעסקה של המתורגמנים, החוקרים ממליצים להושיט סיוע בהתארגנות מגשרים, בפיתוח גוף מקצועי מוביל כמו ועד עובדים, ביצירת מסלולי קידום לאופק מקצועי וביציבות תעסוקתית למתורגמנים.

"השתמשנו במערכת הדמיה של עדשות שהתבססה על תאורה חיצונית, והגדרנו קריטריונים כדי לקבל תמונה טובה יותר בהתאם לכל עדשה", משתף ד"ר אנגלברג. לפי החוקר, עדשות שטוחות חדשות מציעות כמה יתרונות ברורים על פני עדשות קונבנציונליות. בעדשות קונבנציונליות, ככל שהעדשה "חזקה" יותר, או ככל שהמרשם גבוה יותר, כך העקמומיות גדולה יותר. יותר מזה, ככל שקוטר העדשה גדול יותר, כך העדשה עבה יותר. העדשות השטוחות החדשות דקות להפליא וכפי ששמם מרמז – הן שטוחות ולא קמורות או קעורות.

החוקרים מסבירים כי כמות העיצובים והטכנולוגיות השונות של העדשות השטוחות כיום היא גבוהה, אך קיים בלבול וחוסר בסטנדרטיזציה ובקווים מנחים לגבי איזו עדשה תהיה המתאימה ביותר לצורך מסוים. לטענת פרופ' לוי, "קשה להעריך התאמה מוצלחת מאחר שאין שיטה מקובלת אוניברסלית להשוואה של עדשות אלו. בשילוב שיטת ייצור פשוטה, המבוססת על תהליך יצירת שבבי סיליקון, העדשות החדשות יהיו זולות וזמינות במיוחד". ד"ר אנגלברג ופרופ' לוי שאפו לפתור את הבעיה והגדירו מרשם המאפשר שיטת אפיון אוניברסלית. לדבריהם, אימוץ שיטות האפיון הסטנדרטיות שהם מציעים יעזור להתקדמות התחום ולשיפור איכות החיים של כולנו.

פרופ' חיים סומפולינסקי הוא אחד מארבעת חתני הפרס לשנת 2022 על תרומתם החלוצית לתחומי מדעי המוח החישוביים והתיאורטיים. הזוכים הנוספים בפרס היוקרתי, הם לארי אבוט מאוניברסיטת קולומביה, אמרי בראון מאוניברסיטת MIT וטרנס סיינובסקי ממכון סולק ללימודים ביולוגיים. הפרס יוענק באופן רשמי במהלך המפגש השנתי של האגודה למדעי המוח ב-13 בנובמבר.

ועדת המומחים, שבוחרת את הזוכים מדי שנה, הסבירה את הבחירה: "ארבעת המדענים המדהימים יישמו את מומחיותם בניתוח מתמטי וסטטיסטי, פיזיקה ולמידת מכונה כדי ליצור תיאוריות, מודלים מתמטיים וכלים שקידמו מאוד את הלמידה וההבנה של המוח".

"המחקר החלוצי של פרופ' סומפולינסקי", נכתב על ידי חברי הועדה, "סיפק הבנה עמוקה של מודלים של רשתות משיכה המתארות את ההתנהגות הקולקטיבית ועיבוד המידע של מעגלים עצביים גדולים ומורכבים במוח. יתרה מזאת, הוא תיאר כיצד שילוב של עירור ודיכוי עצבי מוביל לדפוסי פעילות כאוטיים, הניתנים לשליטה במוח – ממצאים אשר השפיעו עמוקות על הידע בתחום. על ידי הדגמה שפיזיקה ומתמטיקה יכולות לתרום תרומה עצומה למדעי המוח, פרופ' סומפולינסקי מהווה השראה לדור שלם של פיזיקאים ומדענים כמותיים".

נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' אשר כהן, בירך את הזוכה: "קהילת האוניברסיטה העברית גאה מאוד בהישגיו המדעיים של פרופ' סומפולינסקי. מחקריו פורצי הדרך והתובנות שלו לא רק שינו את האופן שבו מדעני מוח מבצעים את המחקר שלהם, אלא גם מצביעות על דרכים חדשות לספק טיפול קליני איכותי".

פרס גרובר במדעי המוח מוענק משנת 2004 למדענים מובילים בתחומי המחקר של מדעי המוח. הפרסים הבינלאומיים האחרים של הקרן הם פרס גרובר בקוסמולוגיה שנוסד בשנת 2000 ופרס גרובר בגנטיקה שנוסד בשנת 2001.

לשיטות הנהוגות כיום למניעת היווצרות חלודה, כמו עירוב מתכות או ציפוי משטח בציפויים שונים, יש חסרונות שונים, כגון רעילות עקב שימוש במתכות כבדות, פגיעה בגמישות ובמוליכות החומר לאורך זמן או מחיר יקר. מגבלות אלו הובילו את צוות המחקר להשתמש בסוג חדשני של מולקולות שפותחו בעשור האחרון, המסוגלות ליצור שכבה פולימרית דקיקה נוגדת-חלודה על פני משטחי מתכת. הציפוי זול וקל להכנה, יציב מאוד בתנאים קיצוניים כמו חשיפה לטמפרטורות גבוהות ולכימיקלים, וגם לא משנה את תכונות המתכת עצמה. "המולקולות בהן השתמשנו במחקר נקשרות חזק מאוד למתכת ובמקביל גם למולקולות סמוכות, כך שלמעשה הן יוצרות רשת הדוקה בעובי 2 ננו-מטרים, שהם מיליארדית המטר. השכבה האורגנית מספקת הגנה מפני חלודה ועמידה מאוד בתנאים שבהם ציפויים אחרים מאבדים יעילות", מסביר פרופ' גרוס.

באחד הניסויים שערך צוות המחקר, חצי משטח נחושת צופה בשכבה הננו-מטרית האורגנית והחצי השני נותר ללא ציפוי. לאחר חשיפה לבסיס חזק למשך שעתיים, תכונות החלק המצופה לא השתנו, בעוד שהחלק הלא מצופה התחמצן ושינה את צבעו את תכונותיו החשמליות. פרופ' גרוס מסכם כי "היכולות לצפות משטחי נחושת בצורה אפקטיבית שתמנע היווצרות חלודה היא בעלת פוטנציאל משמעותי בתחומי המיקרו-אלקטרוניקה, בהם ישנו צורך בציפוי דק ונקודתי שלא יפריע לפעילות ההתקן החשמלי". הפיתוח הייחודי יאפשר פעילות תקינה וסדירה של התקנים חשמליים תחת תנאים סביבתיים שונים ויוביל לעמידות גבוהה יותר של מערכות אלקטרוניות.

הכתבה המלאה ב-ynet