מחקר

פרופ' יהוא מורן מהאוניברסיטה העברית, ממובילי המחקר: "שושנות ים חיות ומשגשגות ב-600 מיליון השנים האחרונות למרות הנוכחות של ווירוסים רבים, אז כנראה שמערכת החיסון שלהם אפקטיבית. חיסרון אפשרי שאני יכול להציע הוא שלמערכות מורכבות יש מחיר מטבולי (אנרגטי) משמעותי". וגם: מה אפשר ללמוד מכך על המערכת החיסונית האנושית?

נגיפים הם טפילים מוחלטים. הם חיים בתוכנו, המאכסנים שלהם, ומתרבים בתוך תאינו, כשהם מבזבזים את משאבינו ואף עלולים להרוג אותנו. למעשה, אין באפשרותם להתרבות מחוץ לגופנו או מחוץ לגופם של בעלי חיים כלשהם, משושנת ים ועד בן אדם. כך מתקיים לו מרוץ חימוש אבולוציוני, בין הנגיפים לבין המאכסנים שלהם, ובעטיו מערכות חיסון אנטי-ויראליות משתנות במהירות גבוהה. כתוצאה מכך, מערכת החיסון של חולייתנים כדוגמת דגים, עכברים ובני אדם, שונה מאוד מזו של תולעים וחרקים לדוגמה. במעבדתו של פרופ' יהוא מורן מהמחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות שבאוניברסיטה העברית, בדקו החוקרות והחוקרים את השוני בין מערכת החיסון האנטי-ויראליות של החולייתנים, לבין זו של שושנת הים הכוכבנית Nematostella vectensis, בעל חיים השייך לקבוצה קדומה, שזמן הפיצול האבולוציוני שלה מחולייתנים קדום בהרבה מזה של התולעים והחרקים. שושנה זו היא מין של צורבן הניתן לגידול במעבדה וחוקרים יכולים להנדס אותו גנטית.

בעשור וחצי האחרונים, ריצופם של גנומים של בעלי חיים המייצגים קבוצות עתיקות של בעלי חיים כגון הצורבנים (שושנות ים, מדוזות, אלמוגים ועוד) חשף ממצא מפתיע - למרות שזמן הפיצול של הקבוצה מן החולייתנים קדום מזה של החרקים, הגנומים שלהם מציגים לעתים נקודות דמיון בלתי צפויות לגנומים של חולייתנים שאינן משותפות לחרקים ותולעים.

פרופ' מורן ואנשי מעבדתו התמקדו במערכות הקיימות בתוך תאי השושנה ומאפשרות לתא הבודד להבחין בכך שהודבק בווירוס ולהגיב להדבקה. מערכות אלה עוצבו במהלך האבולוציה כך שיזהו מאפיינים של וירוס אשר אינם קיימים בתא בריא של המאכסן. מכיוון שמערכות אלה פועלות בצורה שונה ומשתמשות ברכיבים שונים בחולייתנים מול חסרי חוליות, ההנחה הייתה שבחיות פשוטות כמו שושנות ים המערכת תפעל כמו בתולעים או בזבובים. באופן בלתי צפוי, הראה מחקר חדש שהתפרסם בכתב העת המדעי Molecular Biology and Evolution של החברה לביולוגיה ואבולוציה מולקולרית, בהובלת קבוצת המחקר של פרופ' מורן, כי המערכת האנטי-ויראלית בשושנות ים מורכבת ביותר וכוללת גם רכיבים שקיימים בתולעים, אבל גם רכיבים שנחשבו עד עתה ייחודיים לחולייתנים, כשההנחה הרווחת הייתה שהם הופיעו רק בשלב מאוחר של האבולוציה.

הרכיבים ה"מודרניים" כוללים חלבונים רבים המשתתפים בתגובה התאית לאינטרפרון, מולקולה ייחודית לחולייתנים. האינטרפרון מופרש מן התא שהותקף על ידי הנגיף ומאותת למערכת החיסון על הפגיעה. כתוצאה מכך, תאים ייעודיים של מערכת החיסון נשלחים אל התא הפגוע על מנת לתקוף את הווירוס. למרות שלשושנת הים אין אינטרפרון, חלק מרכזי בתגובה האנטי-וויראלית שלה מזכיר את התגובה של חולייתנים למולקולה זו המנגנון המקביל אצל שושנת הים והחוקרים מאמינים שבעתיד הקרוב הם עשויים לגלות חלבון בשושנת הים המקביל לאינטרפרון מבחינת פעילות, וכנראה קדם לו באבולוציה.

החוקרים השתמשו בשיטות מתקדמות של ריצוף גנטי כדי לזהות איזה גנים מגיבים לסמנים הוויראליים, ובשיטות ביוכימיות על מנת לזהות קולטנים המשמשים את תאי השושנה בזיהוי וקשירת סמנים אלה. כמו כן, הם השתמשו בשיטות גנטיות על מנת למנוע את פעילות הקולטנים, דבר שהביא להפסקת התגובה האנטי-וויראלית והוכיח את מעורבות הקולטנים בזיהוי. תוצאות המחקר הצביעו על כך שבעלי חיים קדומים שחיו לפני 600 מיליון שנים, ושמהם התפתחו חסרי החוליות כגון שושנות הים, זבובים ותולעים וגם חולייתנים כמו הדגים והיונקים, השתמשו במערכת חיסון מורכבת. בנוסף לכך, המסקנה מהמחקר היא שכל אחת מקבוצות בעלי החיים, למעט הצורבנים, איבדה רכיבים שונים מהמערכת המורכבת הזו במהלך האבולוציה. זוהי דוגמא לכך שרמת המורכבות והתחכום של מערכת ביולוגית לא תמיד עולה לאורך האבולוציה, ולעיתים אובדן של רכיבים מתרחש עקב התמחות של המערכת באסטרטגיות הגנה אחרות המשתמשות ברכיבים אחרים.

מהם החסרונות שנמצאו לגבי מערכת החיסון הקדומה הזאת? "שושנות ים חיות ומשגשגות בים ב-600 מיליון השנים האחרונות למרות הנוכחות של ווירוסים רבים, אז כנראה שמערכת החיסון שלהם אפקטיבית. חיסרון אפשרי שאני יכול להציע הוא שלמערכות מורכבות יש מחיר מטבולי (אנרגטי) משמעותי. כלומר תחזוקה של מערכת מורכבת עם הרבה רכיבים דורשת השקעה משמעותית של אנרגיה מבעל החיים. לעומת זאת כאשר מערכת 'מתמחה' ויש בה פחות רכיבים, היא 'זולה' יותר לתחזוקה. כלומר, דורשת השקעה של פחות אנרגיה" מסביר פרופ' מורן.

מעבר למחקר שהתפרסם, קבוצתו של פרופ' מורן מתכוונת להתחיל לחקור גם את הרכב המערכת האנטי-וויראלית של אלמוגים - בני דודים רחוקים של שושנת הים, שלהם חשיבות אקולוגית אדירה, ושבשנים האחרונות סובלים ממחלות קטלניות שמקורן פעמים רבות אינו ברור ועשוי להיות ווירוסים שעוד לא זוהו.

האם המחקר יכול להגיד משהו לגבי המערכת החיסונית האנושית? פרופ' מורן מדגיש כי מערכת החיסון של האדם איבדה רכיבים מסוימים שהיו קיימים באב הקדמון המשותף לנו ולשושנות הים. מצד שני, לבני האדם הייתה הרחבה והתמחות של חלקים מסוימים במערכת כמו האינטרפרון במערכת החיסונית (בני אדם הם יונקים ויונקים הם חלק מהחולייתנים). "אני מאמין כי מחקרי המשך יוכלו לעסוק בשאלת הקשר הזה, וללמד אותנו עוד על התפתחות המערכת החיסונית בבעלי חיים מהפרה-היסטוריה ועד היום", סיכם החוקר.

לפרסום המחקרי: https://academic.oup.com/mbe/advance-article/doi/10.1093/molbev/msab197/6310749

לפרסומים בתקשורת: mako, שלושה שיודעים, 

במחקרים שנערכו באמצעות מודל חדש, המבוסס על נתונים שנמדדו בחולות ממדבר הקלהרי שבאפריקה ומדבר הסימפסון באוסטרליה, הצליחו חוקרים למצוא כי החולות עתיקים משסברו עד כה וכי היווצרותם התרחשה במקביל לשינויים אקלימיים משמעותיים במרחב. מהתוצאות עולה כי גילם של המדבריות הוא כמה מיליוני שנים לפחות, וכי ניתן לעשות שימוש בשיטה החדשה שיצרו לצורך תארוך של מדבריות עתיקים ולמידת דפוסי הנדידה של חולות ויצירתם

בתמונה: מדבר הסימפסון שבאוסטרליה.

מדבריות ואזורים יבשתיים צחיחים מהווים חלק מרכזי ביבשות כדור הארץ, ולכן הם משמשים כארכיון בלעדי וייחודי של תהליכים אקלימיים וגיאולוגיים שהתרחשו ביבשה בעבר. יחד עם זאת, העובדה שלמעלה מ-20% מאזורים אלה מכוסים בחול מציבה בפני חוקרים ברחבי העולם אתגר משמעותי בניסיון לקבוע את הגיל שבו נוצר המדבר. מגבלות הנובעות מהתהליכים הטבעיים המתרחשים בהם, כגון מיחזור המשקעים בדיונות חול, וכן מהיבטים טכנולוגיים הכרוכים ביישום כלים לתיארוך גיאולוגי, מקשים על תיארוך המדבריות והבנת תהליכים ארוכי הטווח הקשורים אליהם. יחד עם זאת, המידע המצטבר במדבריות העולם יכול לתרום לאופן בו אנו מבינים תהליכים טבעיים כמו שינויים אקלימיים והתפתחות הנוף בסביבות יבשתיות צחיחות. לאור הצורך לתארך מדבריות, קיים קושי משמעותי בתארוך של תצורות נוף מונעות רוח (aeolian landscapes) כגון שדות דיונות.

במסגרת מחקר שפורסם לאחרונה בעיתון המדעי "Earth Surface Processes and Landscapes", שילבו חוקרים למדעי כדור הארץ מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת לוזאן שבשוויץ, ד"ר יואב בן דור וד"ר שלומי ויינר, שיטות שונות המשמשות לתארוך של משקעים וסלעי משקע בעולם, באמצעות מודל חדשני המדמה את תנועת הדיונות במדבר תחת מגוון רחב של תרחישים סביבתיים. ניתוח נתונים ממדבר הקלהרי באפריקה וממדבר הסימפסון שבאוסטרליה באמצעות המודל המחישו כי חולות המדבריות עתיקים ממה שהוצע בעבר, וכי גילם הוא לפחות כמה מיליוני שנים.

כאן יש להדגיש כי ד"ר ויינר החל לחקור את רצף המשקעים וסלעי המשקע שהצטברו באגן הקלהרי במהלך מיליוני השנים האחרונות במסגרת מחקר לתואר ד"ר, שהשלים לפני כשנה באוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופ' ארי מטמון ופרופ' יגאל אראל. "אגן הקלהרי הוא אגן יבשתי סגור ובו תופעות טבע ייחודיות", מספר ד"ר ויינר ומוסיף כי "כשהגעתי לשם הבנתי שפענוח התהליכים המשתתפים בעיצוב הנוף באגן הוא אתגר מרכזי שישלב שימוש בכלים שונים ומגוונים שעומדים לרשותנו במכון למדעי כדור הארץ". לאחר שהחל לקרוא את הספרות הקיימת ולנתח דגימות שהביא מאגן הקלהרי, זיהה ד"ר ויינר "סתירה" בין פרסומים הדנים בגיל המדבר והנתונים שנמדדו בדגימות שאסף. בפרט, הופתע ד"ר ויינר לגלות כי התארוך הקיים של מדבר הקלהרי היה צעיר באופן משמעותי ממה שחישב באמצעות נתונים שמדד באמצעות מאיץ החלקיקים באקס-אן-פרובנאס שבצרפת. "החזון שלי היה לפתור את הסתירה שקיימת לכאורה בין תארוך מבוסס לומינסנציה, שמסוגל להגיע לטווח של עד מאות אלפי שנים, ותארוך באמצעות איזוטופים קוסמוגניים, שמצביע על כך שמדבר הקלהרי נוצר לכל הפחות לפני מיליון שנים לכל הפחות", הוא מתאר.

מדבר הקלהרי נמצא באגן יבשתי פנימי בחלקה הדרומי של אפריקה, ומכוסה בשמיכת החול הגדולה בעולם. צילום: ארי מטמון.

תיארוך באמצעות לומינסנציה אופטית, OSL (optically stimulated luminescence), הוא אחד הכלים הנפוצים ביותר לתיארוך של משקעים גיאולוגיים ומשמש לקביעת משך הזמן שחלף מאז חשיפתם של גרגרי קוורץ לקרינת השמש. גרגרי הקוורץ הם משקעים נפוצים מאוד המובלים על ידי רוח ומים, ולכן נמצאים כמעט בכל סביבה. ניתן למצוא אותם בחולות, בסלעים, בקרקעות, בחוף הים ובאתרים ארכאולוגיים. השיטה מאפשרת לתארך כמה זמן גרגרי הקוורץ קבורים מאז חשיפתם לאור שמש בפעם האחרונה. יחד עם זאת, הכמות המרבית של הקרינה שהגרגר יכול לצבור מכתיבה את הגיל המקסימלי שניתן לתארך בשיטה זו (עד לטווח זמן של כ300 אלף שנים בדיונות חול).

לצד השימוש בשיטות מבוססות לומינסנציה (כגון OSL), פותחו שיטות תיארוך אחרות המבוססות על מדידה של ריכוזי איזוטופים קוסמוגניים (cosmogenic isotopes) הנוצרים בסלעים ובמשקעים, דוגמת גרגרי קוורץ. האיזוטופים הקוסמוגניים בהם עשו החוקרים שימוש נוצרים כאשר קרינה קוסמית פוגעת בגרגרי הקוורץ, ובכך מביאה ליצירה של יסוד אחר בתוך הגביש. באופן הזה הופכים אטומים של חמצן בגביש הקוורץ לאיזוטופים של בריליום 10 (¹⁰Be), ואילו אטומים של סיליקון הופכים לאיזוטופים של אלומיניום 26 (²⁶Al). הריכוז של איזוטופים אלו בגרגרי הקוורץ קטן ביותר, ולכן ריכוזם נמדד באמצעות מאיץ חלקיקים לאחר תהליך מורכב של ניקוי והכנה של הדגימות. מכיוון ששני האיזוטופים האלו הם גם רדיואקטיביים, ודועכים באופן פעיל, הרי שריכוזם בגרגרי הקוורץ תלוי באופן ישיר בקצב היצירה ובקצב הדעיכה שלהם. בתנאים בהם הגרגרים נמצאים בפני השטח, קצב היצירה גדול, ולכן ריכוזם עולה, ואילו כאשר הם נקברים קצב היצירה שלהם בגרגרי הקוורץ דועך וריכוזם קטן. לכן, ריכוז האיזוטופים בגרגרי הקוורץ מאפשר לחוקרים לחשב גיל קבורה מדומה של המשקעים המתוארכים.

למה לא להשתמש בשתי השיטות יחד? "קיים קושי מסוים בהמחשת האינטגרציה שבין מדידות מעולם הלומיניסנציה (OSL) ואיזוטופים קוסמוגניים", מספר ד"ר בן דור, "שתי השיטות מבוססות על תהליכים פיזיקליים מוגדרים ומובנים היטב, המתוארים באמצעות משוואות, ולא מצאנו שום פרסום בו הוצג שילוב שלהן לתוך מודל אחוד". כמו כן, לא ניתן לפתור בצורה ישירה את האופן שבו משפיעה נדידת החולות על תהליך ההצטברות של האיזוטופים הקוסמוגניים בגרגרי הקוורץ שבדיונה.

בעקבות כך פיתחו החוקרים מודל ממוחשב שמדמה את תנועת הגרגרים בדיונות חול. במודל, הגרגרים נעים במשך עשרות מיליוני שנים בדיונה נודדת, בקצבים שחושבו באמצעות התפלגות גילי לומינסנציה שמאפיינים דיונות חול. במקביל, מחשבים עבורם את ריכוזי האיזוטופים הקוסמוגניים וגיל הלומיניסנציה תחת מעטפת רחבה של תרחישים סביבתיים כגון קצבי בליה שונים, קצבי תנועה שונים ודיונות בעומקים שונים. לאחר השלמת הסימולציות (כמיליון הרצות לכל דגימה!), השתמשו החוקרים בתוצאות הסימולציות בהן ריכוזי האיזוטופים הקוסמוגניים המחושבים תאמו את אלו שנמדדו בדגימה באמצעות מאיץ החלקיקים לצורך קביעת פרק הזמן שחלף מתחילת נדידתו של החול, וכך מגיעים לגיל חולות המדבר.

חולות נודדים במדבר הקלהרי שבדרום אפריקה. מדידות ריכוזי האיזוטופים הקוסמוגניים המצטברים בהם מאפשרים לתארך את הופעתם בנוף. צילום: ארי מטמון.

בסופו של דבר הצליחו החוקרים לפתח תוכנה שעושה שימוש בחישוב מקבילי לצורך הרצת סימולציות רבות, ומאפשרת למשתמש לנתח את התוצאות בצורה יעילה. "את התוכנה, המכונה בשם Cosmolian, מתוך שילוב המילים cosmogenic  ו-aeolian, אנו שולחים לחוקרים שפונים אלינו", מוסיף ד"ר בן דור, "הן המאמר והן התכנה נגישים לכולם ללא עלות כדי לאפשר להם לנתח את תוצאות המדידות שלהם בצורה דומה". "אנחנו רוצים לבנות מאגר נתונים עולמי של סימולציות לצורך ניתוח הדינמיקה של דיונות חול", ממשיך ד"ר ויינר. "כך נוכל לזהות דפוסים בתהליך ההיווצרות והנדידה של מדבריות חול הנגזרים מתנאים סביבתיים מסוימים, וזה ילמד אותנו כיצד הנוף הגיב ויגיב לשינויים אקלימיים", הוא מוסיף.

בתמונה: משקעי חול במדבר הקלהרי שבנמיביה. מטרת המחקר הייתה לתארך את הופעתם הראשונית בנוף כדי להבין את התזמון של תהליכי יצירת המדבר. צילום: שלומי ויינר.

במחקרים שנערכו באמצעות מדידות של חולות ממדבר הקלהרי שבאפריקה וממדבר הסימפסון באוסטרליה באמצעות המודל החדש, החוקרים אכן זיהו כי החולות נוצרו בזמנים בהם מתועדים שינויים אקלימיים משמעותיים במרחב. מהתוצאות עולה כי חול החל להצטבר בדרום יבשת אפריקה בפרק הזמן שבין כ-2.5 מיליון ועד למיליון שנים לפני זמננו, בעוד שמדבר החול שבאוסטרליה החל להתפתח כבר לפני כ-3.5 מיליון שנים. החוקרים מציעים כי ניתן לעשות שימוש בשיטה חדשנית זו לצורך תארוך של מדבריות עתיקים ולמידת דפוסי הנדידה של חולות ויצירתם. להבנות אלו השלכות מעמיקות ומרחיקות לכת על האופן שבו ניתן לחזות את התגובה של תצורות נוף לשינויים בתנאים האקלימיים והסביבתיים.

לפרסום המחקרי: https://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/esp.5169?af=R

לפרסום בתקשורת: ynet, הפורטל לחקלאות טבע וסביבה, mivzaklive.

חוקרים מהאוניברסיטה העברית מצאו דרך להילחם בחיידקים שעמידים לתרופות ולהשמידם. החוקרים: "הטכנולוגיה שפיתחנו עשויה להיות המפתח והפתרון העולמי לבעיה נפוצה שעמה מתמודדים מזה שנים רבות בעולם הרפואה המודרנית, ורק מחמירה עם השנים"

ביופילם הם קבוצה של תאים שנדבקים אחד אל השני על משטח כלשהו, חיידקים מקובעים, והם אחראים לרוב גדול מהמחלות אצל בני אדם, כמו למשל הפלאק הדנטלי, דלקות עור, דלקות שתן, דלקות אזניים ועוד. במקביל, חלק מחיידקים אלו מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה וכתוצאה מחוסר יעילות האנטיביוטיקה אלפי אנשים מתים. טרם נמצא מענה תרופתי בעולם הרפואה המודרנית לזיהומים של מיקרואורגניזמים עמידים, והעולם עדיין במרוץ חיפוש מתמשך אחריו. אובדן הפעילות של אנטיביוטיקה נגד חיידקים (המכונה עמידות מיקרוביאלית) היא אחת הבעיות העיקריות ברפואה וטומנת בחובה סכנות אדירות. אם לא יימצאו דרכים למניעת עמידות מיקרוביאלית, ייתכן שניאלץ לחזור בזמן כמעט מאה שנה אחורה, לתקופה שלפני האנטיביוטיקה - תקופה שבה אין לעולם הרפואה נשק נגד חיידקים.

לפני כשישים שנים פרופ' רפאל משולם, חוקר מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, היה הראשון בעולם שבודד את המרכיב הפעיל של הקנביס, אפיין את מבנהו הכימי, סינטז את ה THC שהוא המרכיב הפסיכו-אקטיבי של צמח הקנביס. לפני כעשרים שנים, הוא היה גם מי שמצא שהגוף מפריש חומרים דמוי קנבינואידים שנקראים אנדו-קנבינואידים. במחקר חדש מהאוניברסיטה העברית שפורסם באחד מכתבי העת יוקרתיים מקבוצת NATURE, Scientific Reports, ונערך בהובלת שניים מהחוקרים המובילים ביותר בעולם בתחומם, פרופ' דורון שטיינברג ופרופ' רפאל משולם, נבדק האם לחומרים קנבינואידים יש אפקט על חיידקים מקובעים בביופילם ועל חיידקים ופטריות עמידות לתרופות, במטרה לנסות למצוא דרך לפגוע גם בחיידקים הלא מקובעים.

החוקרים סינתזו את החומרים במעבדתו של פרופ' משולם ובדקו אותם במודלים שונים של ביופילם במעבדתו של פרופ' שטיינברג. פרופ' משולם מסביר: "סינטזנו סדרה של קנאבואידים, שהם מרכיבים של צמח החשיש, וגם אנדוקנאבואידים שהגוף מייצר לבד, ובדקנו האם הם פועלים בצורה כזו שהורגת חיידקים מקובעים".

צוותי המחקר מצאו שהקנבינואידים והאנדו-קנבינואידים פוגעים לא רק בחיידקים הלא מקובעים, אלא גם באלו המקובעים. הם מסבירים שמצאו כי מספר נגזרות כימיות של קנבינואידים משפיעים על שיבוש התקשורת הבין חיידקית, מפחיתות את יצירת הביופילם ופוגעות בחיות של חיידקים ופטריות העמידות לתרופות. התצפית המרגשת ביותר במחקר הייתה זו שהראתה כי אנדוקנבינואידים ומולקולות דומות פועלות כנגד חיידק סטפילוקוקוס, חיידק העמיד בפני אנטיביוטיקה ואחראי למחלות רבות ולזיהומים.

בעקבות הניסוי והעבודה המאומצת במעבדות ניתן היה לקבוע כי הטכנולוגיה שפיתחו שני החוקרים מהווה בשורה בעולם הרפואה המודרנית ועשויה להוביל לסדרת תרופות חדשניות כנגד חיידקים ופטריות שהתרופות הניתנות כיום אינם פוגעות בהן (ומכאן שיש קושי רב בריפוי מחלות אילו).

פרופ' שטיינברג משתף: "צוות המעבדה שלי גילה שחלק מהקנאבודים והאנדוקנאבואידים פוגעים בחיידקים עמידים, ולכן זוהי בשורה אדירה לעולם המיקרוביולוגיה הרפואית. הטכנולוגיה שפיתחנו עשויה להיות המפתח והפתרון העולמי למיקרו אורגניזמים עמידים לתרופות ולבעיה נפוצה שמתמודדים עימה מזה שנים רבות בעולם הרפואה המודרנית ורק מחמירה עם השנים".

פרסומים בתקשורת:

ישראל היום

News1

דר' שלוה וייל, חוקרת בכירה בביה"ס לחינוך ע"ש סיימור פוקס באוניברסיטה העברית, יוזמת מחקר חדש מטעם 'התצפית הישראלית על רצח נשים': "ההד התקשורתי בנושא עצירת אלימות, שירה איסקוב שנבחרה להדליק משואה עם שכנתה עדי גוזי שהצילה אותה ממוות, תגובות הפוליטיקאים, וממשלה שרוצה לשנות את המציאות – ככל הנראה הובילו לתוצאות המעודדות שהתקבלו"

אלימות כלפי נשים הפכה בעת האחרונה למגיפה של ממש, היא חוצת מגזרים, אזורים גאוגרפיים וחתכים סוציו-אקונומיים, ונדמה כי הקורונה ותקופת הפוסט-קורונה שלאחריה הובילו לעלייה דרסטית במקרי האלימות במשפחה. בשבוע שעבר נרצחה אישה נוספת, מייסר עותמאן (27), לעיניי ילדיה בדירה בחיפה, הפעם ביריות. בתחילת החודש נמצאו בני זוג מבוגרים ללא רוח בבית ביישוב כפר יונה שבשרון - נבדק החשד שהגבר ירה באישה ולאחר מכן נטל את חייו בידיו. אם נסתמך על הסיקור התקשורתי הנרחב לאירועים האחרונים, התחושה היא שמגיפת הפמיסייד (מוגדרת בספרות המחקרית כרצח נשים על ידי גברים בגלל היותן נשים) נמצאת בשיאה. האמנם?

בחודש נובמבר האחרון, לפני הקמת ממשלת השינוי של בנט-לפיד, זעק נציג מרכז המחקר והמידע של הכנסת בוועדה לקידום מעמד האיש כי באותה תקופה לא היה גורם שלטוני שבוחן באופן שיטתי את כלל מקרי הרצח שיש חשד שבוצעו על רקע מגדרי. מנובמבר 2020 החלה לפעול "התצפית הישראלית על רצח נשים", המטפלת בנושא באופן יסודי. גוף זה הוקם על ידי דר' שלוה וייל, חוקרת בכירה בביה"ס לחינוך ע"ש סיימור פוקס באוניברסיטה העברית (אשר שואף להיות הסמכות הרשמית לאיסוף נתונים כאלה במדינת ישראל), ומפרסם מעת לעת נתונים לגבי רציחות נשים ופמיסייד בארץ ומנתח אותם בצורה מעמיקה.

השבוע התפרסם דו"ח חדש של 'התצפית הישראלית על רצח נשים', המציג תמונת מצב מרגיעה. מסד הנתונים של הדו"ח נבנה מתוך מעקב רציף אחר דיווחים באתרי חדשות מקומיים וארציים, שימוש בהתראות גוגל והצלבה עם מאגרי נתונים אחרים. על פי המסמך, בחציון הראשון של שנת 2021 נרשמו שמונה רציחות נשים לעומת 14 אשתקד. כלומר, חלה ירידה של 43% בסך מקרי הפמיסייד בחציון זה. בפרט, בחודש מרץ של השנה שעברה, החודש שבו הוכרזה מגפת הקורונה, נרצחו חמש נשים - בעוד שהשנה חודש מרץ היה נטול קורבנות.

"נראה כי הפעילות המשמעותית של ארגוני הנשים והמודעות הגוברת לנושא מניעת אלימות נגד נשים בעולם ובישראל, יצרו הד תקשורתי רב בישראל וגרמו להתגברות העיסוק הציבורי במגפה הנשכחת – רצח נשים. העובדה ששירה איסקוב זכתה להדליק משואה בטקס המשואות יחד עם שכנתה עדי גוזי, שהצילה אותה ממוות, גרמה להגדלת החשיפה לנושא ולשינוי היחס בציבור. הלחץ הציבורי בא לידי ביטוי גם  בהצהרות של פוליטיקאים לקראת הבחירות בחודש מרץ2021 , והן בכך שהטיפול באלימות נגד נשים נרשם כקו יסוד רשמי של ממשלת האחדות שקמה. כל אלה ככל הנראה הובילו לתוצאות המעודדות שהתקבלו", הסבירה השבוע ד"ר וייל.

עוד על פי המסמך, ישנם 1.3 מקרי פמיסייד בממוצע בכל חודש בישראל מתחילת שנת 2021, לעומת 2.3 בחציון הזהה של 2020. בחציון הראשון של שנת 2021 הגיל הממוצע עומד על 50.1 שנים, בהשוואה לגיל הממוצע אשתקד של 39.6 - כלומר מרבית הקורבנות משמעותית מבוגרות יותר. בחציון הנוכחי הקורבן הצעירה ביותר הייתה בת 27, והמבוגרת ביותר הייתה בת 76. כ-38% מהמקרים בחציון הנוכחי היו מקרים של female geronticide, כלומר רצח של קשישות. בנוסף, שני מקרים היו מטריסייד (matricide) - אמא שנרצחה על ידי בנה. היה מקרה אחר שבו גם הבן וגם בן הזוג היו חשודים ושוחררו, שלא נכנס לסטטיסטיקה. כ-38% מהמקרים היו מקרים של רצח על ידי בן הזוג , בעוד שבחציון הראשון אשתקד הנתון עמד על 57%.

לגבי הזהות האתנית של הקורבן והרוצח, גם בשנה הנוכחית (בדומה לשנה שעברה) התפלגות הזהות האתנית של הרוצחים הייתה דומה לזו של הקורבנות. בחציון הראשון של 2021, כ-38% מהנשים שנרצחו היו ממוצא ערבי או דרוזי. ב-25% מהמקרים הקורבן והרוצח השתייכו לקהילת יוצאי ברית המועצות, ובמקרה אחד הקורבן והרוצח היו יוצאי קהילת העבריים מדימונה. לשם השוואה, בשנת 2020 57% מהמקרים הקורבן השתייכה לחברה הערבית, כאשר מתוכן שש היו בדואיות. מתוך שאר המקרים, אחת הייתה יוצאת אתיופיה, ארבע היו יוצאות בריה"מ לשעבר, וארבע היו ישראליות ותיקות.

לקריאת הדו"ח במלואו - לחצו כאן. 

לפרסומים בתקשורת: ישראל היום, ישראל היום - באנגלית, ערוץ 7.

מחלות נגיפיות מהוות איום בריאותי חמור, כפי שקל לראות דרך המאבק בנגיף הקורונה. יתר על כן, מחלות נגיפיות אחרות דוגמת קדחת דנגי, קדחת הנילוס המערבי, וקדחת זיקה, גובות מחיר משמעותי וכואב במיוחד בעולם המתפתח (ממערכת הבריאות ועד לכלכלה, פוליטיקה וחברה). מעבר למניעת הידבקות דרך בידוד חברתי או עטיית מסכות במרחב הציבורי, מלחמה בנגיפים נעשית בשלושה ערוצים - חיסונים, מתן נוגדנים מחולים שהבריאו, וטיפול תרופתי. גם כאשר אחד מהערוצים הללו זוכה להצלחה, אין לשקוט על השמרים מאחר שנגיפים משתנים במהירות ויעילות הטיפול של אחד הערוצים (כדוגמת חיסונים) עלולה להידרדר ללא התרעה מוקדמת, כפי שניתן לראות כעת בווריאנטים של נגיפי הקורונה (ירידת אפקטיביות). מציאת תרופות נגד המחלות, לפיכך, היא לא עניין שיש להקל בו ראש, ועבודות המחקר הרבות הנעשות כיום בתחום הן קריטיות להמשך ההתמודדות מול הנגיפים המדבקים. שתי עבודות מחקר חדשות של פרופ׳ שי ארקין מהמחלקה לכימיה ביולוגית באוניברסיטה העברית, שפורסמו במגזין המדעי Pharmaceuticals, ו-Viruses מתמקדות במציאת תרופות נגד נגיפים בהסתמך על חוליה חלשה במיוחד השכיחה בנגיפים רבים – תעלות יונים.

תעלות יונים מאפשרות מעבר מלחים דרך קרומי התא (וקרומים פנימיים), ומהוות נדבך חשוב ביותר בעולם החי. תעלות היונים הנגיפיות מאפשרות לנגיף לווסת את החומציות והמליחות של סביבתו הפנימית והחיצונית, ולפיכך מהוות מרכיב חיוני במסלול ההדבקה. יתרה מכך, תעלות יונים משמשות כמטרות שכיחות ביותר בעולם הרפואה לעיכוב תרופתי. כיום משמשים חומרים המעכבים (אנטגוניסטים) או מזרזים (אגוניסטים) תעלות יונים לטיפול במספר רב של מחלות כגון מחלות ניווניות, ליפת כיסתית, סיסטיק פיברוזיס, כיפיון, אפילפסיה, הפרעות בקצב הלב, יתר לחץ דם ועוד. חשוב לציין כי תעלות יונים בנגיפים הוכחו כמטרות תרופתיות יעילות.

"נכון להיום רק סוג אחד של חוסמי תעלות מאושר כחומרים אנטי-ויראליים: התרופות האנטי-פלואו-אמינו-דאמאנטן, המכוונות נגד החלבון M2 של שפעת, זאת באמצעות חסימת פעילות הערוץ שלו. למרבה הצער, עמידות נרחבת מצד הנגיף הפכה את האמינו-אדמנטנים ללא יעילים", מוסבר במאמר המדעי. "לפיכך, החלטנו לחפש חסמים נגד נגיף הקורונה בתעלת החלבון E. חסמים אלה עשויים להציג גישה פוטנציאלית לבלימת זיהומיות, בפרט בהתחשב בעובדה שחלבון E הוא השמור ביותר מבין כל החלבונים הנגיפיים. לדוגמה, בעוד שחלבוני הספייק של SARS-CoV-2 (נגיף הקורונה העכשווי) ו-SARS-CoV-1 (נגיף הסארס שנכחד מהעולם) זהים רק 76.2%, חלבוני E שלהם זהים בהתאמה בקרבה של 93.5%. בנוסף, חוסמי התעלות יכולים לשמש עבורנו ככלי מחקר שימושי להבהרת תפקידו של חלבון E במחזור ההדבקות הנגיפי".

בשני המאמרים שהתפרסמו במגזינים מובילים בעולם הווירולוגיה התמקדו פרופ' ארקין וקבוצתו בשתי תעלות בנגיף הקורונה: חלבון ה-E וחלבון 3a. במחקר הראשון, סרקו החוקרים ספרייה קטנה של חומרים המאושרים לשימוש בבני אדם על מנת למצוא מעכבים לחלבון זה, כשתוצאות הסריקה הניבו שני מעכבים: גליקלאזיד (תרופה המשמשת לטיפול בסכרת) וממנטין (תרופה לטיפול במחלת אלצהיימר). במחקר השני והאחרון, שפורסם בסוף החודש שעבר, בוצעה סריקה של ספרית חומרים רחבה יותר (2,839 כימיקלים מספריית התרופות של MedChem Express) ונמצאו קרוב ל-10 מעכבים. הגידול בכמות המעכבים שנמצאו מגדיל את הסיכוי למציאת תרופה לקורונה. מאחר שכל המעכבים החדשים שנמצאו מאושרים אף הם לשימוש בבני אדם, יש צפייה שכל המשוכות הרגולטוריות יהיו פחות מכשילות ופחות קשות למעבר כדי להשתמש בהן למחקר קליני. "30 אחוז מהתרופות הקיימות היום אושרו בדרך הזאת, ביניהן כמובן התרופות הקיימות כיום נגד הקורונה או אלה שניסו לבדוק אותן לאחרונה נגד נגיף זה, דוגמת 'רמדסיביר'", מסביר פרופ' ארקין ומוסיף: "יש לשער שהחומרים שנמצאו יעכבו גם את פעילות נגיף הקורונה, כפי שניסויים שנערכו לאחרונה במעבדת ה-BSL3 באוניברסיטה העברית בירושלים אכן הראו לאחרונה".

המחקר משמעותי מאוד למציאת פתרון לווריאנטים של הקורונה עצמם. מדוע? שני החלבונים בהם התמקדה קבוצתו של ארקין הם מהשמורים ביותר בנגיף - חלבון ה-E בנגיף הקורונה הנוכחי כמעט זהה לחלוטין למקבילו בנגיף ה-SARS מ-2003 (93.5%) בעוד שחלבוני ה-spike בשני הנגיפים זהים רק ב-79.5%. לפיכך ניתן לשער שכל המעכבים שהתגלו המחקר האחרון לגבי החלבון E יהיו רלוונטיים לווריאנטים החדשים של נגיף הקורונה שמתפרצים באופן תדיר. כמו כן, בעוד שהחיסון עובד נגד המרכיב בנגיף שמשתנה בצורה תדירה ביותר, החלבונים שאותם צוות המחקר של פרופ' ארקין מצאו כמעכבים - משתנים באופן הנמוך ביותר, ולכן יש תקווה שהם יהיו פעילים נגד הווריאנטים החדשים שנמצאים בשטח, שהחיסונים מגיבים אליהם פחות.

הבשורה המשמעותית ביותר של המחקרים שנעשו על ידי צוות המחקר של פרופ' ארקין היא שהפיתוח התרופתי מתקדם ומתפתח בכיוונים הנכונים. "החסם הגדול שהיה – אי זמינות של מעבדה לבדיקת החומרים באופן ישיר על נגיף הקורונה – הוסר. כיום אנחנו מסוגלים לחקור בצורה יותר טובה ולעבוד בקצב מהיר. דברים שחשבנו עליהם לפני שנה לגבי הנגיף יכולים להתברר כיום בקלות", מבהיר פרופ' ארקין, אך ממשיך להזהיר: "התחושה הכללית בארץ ובעולם היא שאם יש חיסונים, אין סיבה להמשיך לעבוד על הנגיף כי מצאנו פתרון. לצערנו, אם נסתמך על ערוץ אחד, ערוץ החיסונים, אנחנו עלולים להיות במצב שיופיעו וריאנטים חדשים שיכו אותנו שוק על ירך. למזלנו אנחנו עדיין לא שם, בכל הנוגע לשוק על ירך, אבל הווריאנטים הקיימים היום ברחבי העולם הם נורת אזהרה עבור כולנו". קבוצת המחקר מקווה לצאת בקרוב עם פרסום מחקרי נוסף, שלישי במספר, על היעילות של החומרים המעכבים נגד הנגיף כולו ולא נגד חלבון E בלבד - מהלך שעשוי לעורר עניין בקרב חברות הפארמה להתחיל בניסויים קליניים על תרופה חדשה נגד הקורונה.

לפרסום המדעי: https://www.mdpi.com/1424-8247/14/7/604

לפרסומים בתקשורת: mako, ישראל היום, מעריב, 103FM, כיכר השבת, ערוץ 7, מדינט, הידען, עיתון שחרית, כאן 11 - חדשות הלילה, כאן ב - הבוקר הזה (https://omny.fm/shows/kan-2971/20-7-2021).

חוקרים מהאונ' העברית המציאו ציפוי שהצליח להוריד משמעותית את כמות הפתוגנים השורדים על גבי משטחים מזוהמים, ולעזור במניעת הדבקות של מחלות שונות בין בני אדם. אחד החומרים מהם מורכב הצפוי הוא נחושת – בו השתמשו המצרים הקדמונים לחיטוי של פצעים, שיטה עתיקה ממנה שאבו החוקרים השראה. האם הטכנולוגיה תאומץ בקרוב על ידי חברות הסלולר, לפיתוח מגני מסך נגד קורונה לטלפונים ניידים?

ההתפרצות של המגפה העולמית המתמשכת של נגיף הקורונה העלתה מחדש את החשיבות של משטחים סטריליים שיכולים להרוג וירוסים וחיידקים. וירוסים כמו נגיף הקורונה, SARS-CoV-2 וכמו וירוס השפעת יכולים להדביק בני אדם דרך משטחים מזוהמים. בעיה דומה נפוצה בבתי חולים כאשר  משטחים מזוהמים על ידי חיידקים פתוגניים יכולים להדביק מטופלים. תופעה זו יכולה להיות מסוכנת במיוחד כאשר למטופל יש כשל חיסוני כלשהו שבגללו הוא נמצא מלכתחילה בבית החולים. מנגד, המשטחים המזוהמים יכולים להוות סיכון לא רק בבתי חולים, אלא בכל מקום בו יש מגע של אנשים שונים בחפצים או במשטחים במרחב הציבורי. למשל, ידיות של דלתות, ברזים, משטחים שונים בתחבורה ציבורית, מקלדות ומסכי מגע.

אחד הפתרונות לבעיה זו הוא השימוש בציפוי שיכול להרוג את הוירוסים והחיידקים שבאים איתו במגע - ציפוי אנטי-ויראלי ואנטי-בקטריאלי. ציפוי שכזה יכול להוריד את כמות הפתוגנים השורדים על גבי המשטחים המזוהמים, ולעזור במניעת הדבקות של מחלות שונות בין בני אדם. בסופו של דבר, הציפויים יכולים להוביל לירידה כללית בקצב התחלואה, שעולה בשבועות האחרונים. אחד החומרים שיכולים לשמש להריגת חיידקים ווירוסים הוא נחושת. התכונות האנטי-מיקרוביאליות של נחושת היו בשימוש כבר אצל תרבויות קדומות, עוד לפני שידעו על קיומם של חיים מיקרוסקופיים. השימוש המתועד הקדום ביותר של נחושת נמצא אצל המצרים הקדמונים בפפירוס שמתוארך למאה ה-17 לפנה"ס ובו נכתב על השימוש בנחושת לחיטוי של פצעים ושל מי שתייה.

מה שעבד אצל המצרים הקדמונים יעבוד גם במחקר שלהם – כך האמינו פרופ' מיטל רכס ותלמיד הדוקטורט דניאל בועז המכון לכימיה והמרכז לננו-מדע וננו-טכנולוגיה באוניברסיטה העברית, שביצעו לאחרונה מחקר חדש במעבדתה של פרופ' רכס באוניברסיטה, במהלכו פותחה מולקולה חדשה שיכולה ליצור באופן ספונטני ציפוי דביק ושקוף, בעל פעילות אנטי-ויראלית ואנטי-בקטריאלית. המולקולה הזו היא למעשה שרשרת עם מספר קטן של חומצות אמינו, הנקראת פפטיד, והיא יכולה לקשור מתכות שונות ביניהן גם נחושת. במסגרת המחקר בוצעו בדיקות שמטרתן לכמת את מספר הווירוסים ששורדים את המגע עם המשטח המצופה במולקולה בשילוב עם נחושת. בבדיקות הללו, וירוסים מסוג bacteriophage T4 (מערכת מודל טובה לווירוסים) הונחו על גבי משטחים מצופים ומשטחי ביקורת לא מצופים, נשטפו מהם, עורבבו עם חיידקי E. coli והונחו על גבי צלחות פטרי. אם הווירוסים הצליחו לשרוד את המגע עם המשטחים, הם הרגו את החיידקים שנמצאים סביבם ויצרו אזור שקוף במושבות החיידקים שנקרא רובד נגיפי – plaque. הפלאקים שנוצרו משמשים כמדד לכמות הווירוסים ששרדו על המשטחים. נמצא כי המשטחים המצופים בעזרת המולקולה והנחושת הצליחו להרוג חמישה סדרי גודל של וירוסים יותר מאשר משטחי הביקורת הלא מצופים. למעשה, 100% מהווירוסים שהונחו על גבי המשטחים המצופים לא שרדו.

בהמשך בוצעו בדיקות דומות עבור כמות החיידקים ששורדים את המגע עם המשטחים המצופים. בבדיקות הללו חיידקי E. coli הונחו על גבי משטחים מצופים ומשטחי ביקורת לא מצופים, נשטפו מהם והונחו על גבי צלחות פטרי. החיידקים ששרדו יצרו מושבות שנספרו כמדד לכמות החיידקים ששרדו על המשטחים. במדידות הללו נמצא כי המשטחים המצופים הצליחו להרוג שישה סדרי גודל של חיידקים לעומת משטחי הביקורת, וגם כאן 100% מהחיידקים שהונחו על המשטחים המצופים לא שרדו.

בנוסף לפעילות האנטי-ויראלית ואנטי-בקטריאלית החזקה של הציפוי, יש חשיבות רבה גם לעובדה שהציפוי שקוף ולא משפיע על מראה המשטח המצופה. עובדה זו מקנה לציפוי יתרון בכך שניתן להשתמש בו על גבי משטחים שונים שאת המראה שלהם לא רוצים לשנות. למשל, מסכי מגע, מגנים שקופים לטלפונים סלולריים (נגד קורונה, לדוגמה), מחיצות שקופות במשרדים, מגני פנים, חלונות ועוד. "בימים כאלו, בהם מגפות משתוללות ברחבי העולם, ציפוי אנטי-ויראלי ואנטי-בקטריאלי יכול להוות אמצעי חשוב למלחמה בהתפשטות המגפה, למניעת זיהומים חיידקיים שיכולים לפגוע בצורה קשה במטופלים בבתי חולים, ולאפשר חזרה מהירה יותר לשגרה", סיכמו החוקרים. המחקר מומן על ידי משרד המדע.

למחקר - ראו בקובץ המצורף למטה.

לפרסומים בתקשורת: מקור ראשון, ישראל היום, שלושה שיודעים - כאן תרבות, מבזקלייב,

הכתובת בת ה-3,100 שנה התגלתה ליד קרית גת, בחפירות של האוניברסיטה העברית בירושלים, רשות העתיקות ואוניברסיטת מק-קוורי בסידני. לדברי הארכיאולוגים, "כינויו של השופט גדעון בן יואש בתנ"ך היה ירובעל, אך אין לדעת אם הכלי שעליו נכתבה הכתובת בדיו, היה שייך לו"

לראשונה: כתובת מימי השופטים המתקשרת לספר שופטים, נחשפה בחפירה ארכיאולוגית בחורבת אל-ראעי, ליד קרית גת. הכתובת הנדירה נושאת את השם "ירובעל" בכתב האלף-בית, ומתוארכת לסביבות 1,100 לפנה"ס. היא נכתבה בדיו על גבי כלי חרס, ונמצאה בתוך ממגורה לאחסון שנחפרה אל תוך האדמה, והייתה מדופנת באבנים.

החפירות באתר, השוכן ביער שחריה של קרן קיימת לישראל, מתנהלות מדי שנה מאז שנת 2015, ועכשיו נערכת בו עונת החפירות השביעית. החפירות נערכות מטעם המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, רשות העתיקות, ואוניברסיטת מק-קוורי בסידני שבאוסטרליה, בניהולם של פרופ' יוסף גרפינקל, סער גנור, ד"ר קייל קיימר וד"ר גיל דוויס. המחקר נתמך על ידי ג'ואי סילבר, אהרן לוי, קרן משפחת רות מסידני, ומרכז רוג'ר וסוזאן הרטוג לארכיאולוגיה, במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית.

הכתובת נכתבה בדיו על פך – כלי אישי קטן עשוי חרס, בנפח של כ-1 ליטר, שיכול היה להכיל מוצר יקר כמו שמן, בושם או תרופה. נראה, כי – בדומה להיום, בעלי הכלי כתב את שמו על הכלי, על מנת שידעו כי הוא שייך לו.

הכתובת פוענחה על ידי האפיגרף פרופ' כריסטופר רולסטון מאוניברסיטת ג'ורג וושינגטון בוושינגטון די.סי. בכתובת רואים בברור את האותיות יוד (שבורה בחלקה העליון), ריש, בית, עין, למד, ושרידי אותיות נוספות, המעידות שהכתובת הייתה ארוכה יותר.

לדברי פרופ' גרפינקל וגנור, "השם ירובעל מוכר במסורת המקראית בספר שופטים, כשמו השני של השופט גדעון בן יואש. תחילה, גדעון מוזכר כמי שנלחם בעבודת אלילים וכמי ששבר את מזבח הבעל וכרת את האשרה. לאחר מכן, הוא נזכר במסורת המקראית כמי שנלחם במדיינים שהגיעו מעבר הירדן, ונהגו לבזוז את יבול האיכרים. לפי הכתוב, גדעון התארגן עם צבא מצומצם של 300 איש והתקיף את המדיינים בשעות הלילה באזור מעיין חרוד. לאור המרחק הגיאוגרפי בין השפלה ועמק יזרעאל, יתכן שבכתובת מוזכר ירובעל אחר, ולא גדעון של המסורת המקראית, איך אין לשלול את האפשרות כי הכלי היה שייך לגדעון השופט. על כל פנים, מסתמן כי השם ירובעל משקף מציאות מימי השופטים, בה היה שם זה מקובל".

כתובות מתקופת השופטים הן נדירות ביותר, וכמעט שלא מוצאים כמותן בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. כתובות ספורות שנחשפו בעבר נשאו מספר אותיות, שלא ניתן היה לקשר ביניהן. זו הפעם הראשונה שהשם ירובעל נמצא כממצא ארכיאולוגי מחוץ למקרא - בשכבה ארכיאולוגית, המתוארכת לסביבות 1100 לפנה"ס, ימי השופטים.

"כידוע, יש ויכוחים גדולים האם המסורת המקראית משקפת מציאות ונאמנה לזיכרונות היסטוריים מימי השופטים ומימי דוד", אומרים החוקרים. "השם ירובעל מופיע במסורת המקראית רק בתקופת השופטים, ועתה הוא נחשף גם בממצא הארכיאולוגי, בשכבה מימי השופטים. באופן דומה, השם אישבעל מופיע במסורת המקראית רק בימי דוד המלך, והוא נמצא בחפירות חורבת קיאפה באתר מימי דוד המלך. זהות שמות האנשים בתנ"ך ובכתובות המתגלות בחפירות ארכיאולוגיות, מעידה על השתמרות זיכרון שעבר מדור לדור".     

כתובת ירובעל תורמת אף להבנת התפשטות כתב האלף-בית במעבר מהתקופה הכנענית לתקופה הישראלית. כתב האלף-בית התפתח על ידי הכנענים בהשפעה מצרית בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, בתקופת הברונזה התיכונה. בתקופת הברונזה המאוחרת, בשנים 1,150-1,550 מוכרות בארץ ישראל רק כתובות בודדות, שרובן נתגלו בתל לכיש, הסמוך למושב לכיש של ימינו. נראה, כי העיר הכנענית לכיש, הייתה המרכז בו התקיימה והשתמרה מסורת הכתיבה של כתב האלף-בית. לכיש הכנענית נהרסה בסביבות 1,150 לפנה"ס, ונשארה שוממת במשך כ-200 שנה. לפיכך, לא היה ברור עד כה היכן השתמרה מסורת הכתיבה באלף-בית לאחר חורבן לכיש.

הכתובת שנחשפה, מעידה כי בחורבת אל ראעי, שמיקומה היה כ-4 ק"מ מלכיש ואשר הייתה האתר המרכזי באזור בתקופת השופטים, השתמרה מסורת הכתיבה, במעבר מהתרבות הכנענית לתקופה של ממלכות ישראל ויהודה. בתקופת המלוכה, מהמאה ה-10 לפנה"ס, מוכרות באזור השפלה כתובות נוספות: שתי כתובות מחורבת קיאפה, וכתובות באתרים תל צפית ותל בית שמש.

לסרטון:

פרסומים בתקשורת: ynet, הארץ, ישראל היום, מעריב, וואלה, כאן 11, מקור ראשון, N12, JDN, News1, סרוגים, ערוץ 20, ערוץ 7 - מבזק, mivzaklive, 0404

אסטרופיסיקאים מהאוניברסיטה העברית הצליחו להסביר מדוע חורים שחורים ענקיים גדלים במרכזי גלקסיות שהן מסיביות יותר מ״מסת הזהב״, המסה האופטימלית להיווצרות גלקסיות שמבדילה בין גלקסיות קטנות לגדולות

תצפיות אסטרונומיות שבוצעו לאחרונה גילו קרינה עוצמתית ורוח מסיבית של גז, שנפלטים מהסביבה של חורים שחורים ענקיים בעלי מסה של יותר ממיליון מסות שמש. חורים שחורים אלה שוכנים במרכזיהן של גלקסיות, שהן המושבות הבסיסיות של כוכבים ביקום. גילוי החור השחור במרכז הגלקסיה שלנו, שביל החלב, הוביל השנה לפרס נובל, והאיץ את המחקר המרתק של היווצרות החורים השחורים. מהתצפיות החדשות הסתבר שהפליטה עוצמתית במיוחד בגלקסיות שהן מסיביות יותר ממסה קריטית - המסה של כעשרה מיליארד כוכבים כמו השמש שלנו. אלה גלקסיות גדולות במעט מגלקסית שביל החלב. השאלות הגדולות שניצבות בפני החוקרים הן מה מונע מהסביבה של חורים שחורים לפלוט קרינה ולהעיף גז בעוצמה גדולה בגלקסיות שהן קטנות מהמסה הקריטית, מדוע הפליטה נעשית עוצמתית בגלקסיות שגדולות מהמסה הקריטית, ומהו המקור לאותה מסה קריטית.

אסטרופיסיקאים ממכון רקח לפיסיקה באוניברסיטה העברית מציעים לחידות מרתקות אלו פתרון במאמר שהתפרסם בכתב העת של החברה המלכותית לאסטרונומיה, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society. המחקר בוצע על ידי הסטודנטית לדוקטורט שרון לפינר, בהדרכתו של פרופ׳ אבישי דקל ממכון רקח לפיסיקה, ובשיתוף עם ד״ר יוהן דובואה מהמכון לאסטרופיסיקה בפריס. הם ניתחו הדמיות מחשב מתקדמות של התפתחות גלקסיות ביקום המתפשט מהמפץ הגדול ועד היום, על מנת להגיע לפתרון השאלות. ההנחה המקובלת היא שבמרכזי הגלקסיות נוצרים וגדלים החורים השחורים הענקיים עקב נפילה של חומר (בעיקר גז מימן) מן הגלקסיה אל החור השחור, בהשפעת כוח הכבידה. כאשר נפילת החומר היא בקצב מהיר, החור השחור גדל במהירות, והקרינה והרוח הנזרקת מסביבתו הן עוצמתיות. בקרבת החור השחור הדחוס כל כך, אנרגית הכבידה גדולה מאוד, ובנוכחות של גז שנופל בקצב מהיר אנרגיה כבידתית זו מהווה מקור לקרינה ורוח עוצמתיות יותר מאשר מכל מקור אחר, ואותן אנו רואים ממרחקים גדולים ביקום.

לפינר, דקל ודובואה מצאו באמצעות ההדמיות הקוסמולוגיות שבגלקסיות קטנות מהמסה הקריטית, נפילת החומר אל החור השחור נבלמת על ידי רוחות מפיצוצי סופרנובה של כוכבים גדולים לקראת מותם, ובכך נמנע הגידול של החור השחור. הם גילו עוד שהבלימה מפסיקה להיות אפקטיבית בגלקסיות שגדולות מהמסה הקריטית, שבהן כוח הכבידה שמניע את הנפילה חזק יותר, וכתוצאה מכך נפילת החומר פנימה נעשית אפשרית ואז ייתכן גידול של החור השחור. את המסה הקריטית מכנה פרופ' דקל ״מסת הזהב״, והיא האחראית להבדלים רבים בין תכונות הגלקסיות הקטנות יותר והגדולות יותר.

״התגלית החשובה במאמר החדש היא שההתנעה של תהליך הגידול המהיר של החור השחור, כאשר הגלקסיה גדלה אל מעל המסה הקריטית, נגרמת במקרים רבים על ידי התנגשויות בין גלקסיות, שבעטיין נדחס גז רב אל מרכז הגלקסיה ואל החור השחור״, אומר פרופ׳ דקל. הוא מוסיף ומציין שתהליך הדחיסה הדרמתי הזה, אותו הוא מכנה ״דחיסה רטובה״ (wet compaction) כי הוא עשיר בגז, מתרחש במהלך ההיסטוריה המוקדמת של מרבית הגלקסיות, לפני כ-10 מיליארד שנה, כאשר מסתם גדלה אל מעבר למסת הזהב. זהו תהליך שאחראי לתכונותיהן העיקריות, כמו גודל, מבנה והרכב. עתה מסתבר שהדחיסה הרטובה אחראית גם לגידול המהיר של החורים השחורים הענקיים שבמרכזי הגלקסיות. ״התגלית החדשנית הזו מדגישה את התפקיד המכריע של הדחיסות הרטובות בהתפתחות הגלקסיות״, מסכם דקל.

למאמר המדעי: https://academic.oup.com/mnras/article/505/1/172/6270912?login=true

לפרסום בתקשורת

ynet, הידען

 

חשיפה למצוקה בגיל הילדות, בין אם לאירועים טראומטיים, לפגיעה או חסך רגשי מתמשכים, מגבירה את הסיכוי לפתח הפרעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה ותסמונת פוסט טראומטית בהמשך החיים, ולתחלואה גופנית, כגון סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם להתפתחות דמנציה ולקיצור בתוחלת החיים. בנוסף, חשיפה למצוקה בילדות גורמת לשינוי מתמשך בתגובתיות ההורמונלית למצבי לחץ, ולנטייה דלקתית מוגברת בהמשך החיים, אך הבסיס הביולוגי לשינוי המתמשך הזה טרם פוענח במלואו. בעוד שמרבית המחקר עד כה עסק בהשפעה השלילית של מצוקה בילדות באוכלוסיות של חולים, בשנים האחרונות יש ענין גובר בניסיון לאפיין מיעוט שבחשיפה למצוקה בשלבים מוקדמים בחיים דווקא מפתח עמידות למצבי לחץ בהמשך החיים.

פרופ' רונן סגמן מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית וביה"ח הדסה, יחד עם חוקרים נוספים ממחלקות בריאות הגוף והנפש בחיל הרפואה של צה״ל, ביה"ח הדסה והאוניברסיטה העברית, בחנו במחקר חדש שפורסם בכתב העת Molecular Psychiatry האם בני 18 שמתנדבים לשרות קרבי ביחידת הצנחנים בצה"ל לאחר שחוו מצוקה בילדות, מגיבים אחרת ללחץ? האם חשיפה למצוקה בילדות מותירה משקעים פסיכולוגיים קוגניטיביים או ביולוגיים המתמשכים לבגרות גם בצעירים בריאים נפשית וגופנית? האם ניתן לנבא על פי תגובתם ללחץ במהלך הטירונות כי יהיו עמידים או מועדים יותר לפתח תגובות נפשיות בחשיפה בהמשך השירות?

במחקר נבדקה חשיפה למצוקה בילדות בקבוצה של 366 טירוני צנחנים באמצעות שאלונים מובנים. למחקר הנוכחי, נבחרו שתי קבוצות קיצון מבין החיילים שענו על השאלונים: חיילים שדיווחו על טראומה בילדות, בחלקם מדובר במצוקה קשה כולל חסך רגשי הזנחה ופגיעה (כ-17% מהנשאלים) וחיילים שלא דיווחו כלל על חשיפה למצוקה. כל המתנדבים למעקב היו בריאים גופנית ועברו ראיון מובנה על ידי פסיכיאטרים שליוו את הפרויקט, על מנת לוודא שאינם סובלים מתחלואה נפשית. מדדים רלוונטיים של החיילים נבדקו בשתי הזדמנויות. בתחילה, נבדקו אצל החיילים בזמן מנוחה סימפטומים של חרדה, דיכאון, תפקודים קוגניטיביים ניהוליים, רמת הורמון הדחק קורטיזול, רמות הביטוי של הגן המקודד לקולטן לקורטיזול, גן נוסף 2- SKA שלו השפעה על שפעול הקולטן לקורטיזול בתאי מערכת החיסון והדמיה מוחית. נקודת הזמן השנייה בה נדגמו מדדים מהחיילים הייתה בשיא תרגיל ההסמכה המסכם בטירונות המדמה תנאי קרב לוחצים.

בין ממצאי המחקר, חיילים שנחשפו למצוקה בילדות דיווחו בזמן מנוחה על רמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה לעומת חיילים שלא נחשפו למצוקה. בנוסף, נמצאה פגיעה יחסית בתפקודים קוגניטיביים ניהוליים, כמו ויסות רגשי והתנהגותי ויכולת לפתרון בעיות באמצעות תכנון וארגון. לעומת זאת, בשיא התרגיל שמדמה מלחמה, לא דווחה החמרה במרבית המדדים הפסיכולוגיים והקוגניטיביים בקבוצה זו ביחס למדידה במנוחה, וזאת בניגוד לקבוצה שלא דיווחה על חשיפה למצוקה בילדות, בה נצפתה החמרה מובהקת במרבית המדדים בשיא התרגיל לעומת המדידה במנוחה. כלומר, חיילים שנחשפו לטראומה בילדות הגיבו פחות למצבי עקה אליהם נחשפו במסגרת התרגיל, בהשוואה לחיילים שלא נחשפו לטראומה בילדות. בנוסף, בעוד במנוחה לא נמצא הבדל משמעותי ברמות הורמון הקורטיזול בין הקבוצות, רמת הקורטיזול בשיא התרגיל הייתה גבוהה יותר בקרב הקבוצה שלא דיווחה על חשיפה למצוקה בילדות, בהשוואה לקבוצה שנחשפה למצוקה בילדות, אצלה רמת הקורטיזול אף ירדה בשיא התרגיל, ורמת הקולטנים בתאי מע' החיסון היתה מופחתת במנוחה וניבאה את הירידה בקורטיזול בשיא התרגיל. 

פרופ' רונן סגמן מסביר את התוצאות: "מהתוצאות שקיבלנו רואים בבירור כי גם בקרב מתבגרים בריאים שבחרו להתנדב לחיל קרבי, חשיפה למצוקה בגיל הילדות מותירה הבדלים המתמשכים לבגרות במדדים שונים במנוחה ובתגובה למצב לוחץ בחיים. השאלה החשובה העולה מן הממצאים היא האם צעירים אלה יגלו עמידות רבה יותר, או להיפך יהיו מועדים יותר לפתח תגובות נפשיות בלתי מסתגלות כגון חרדה דיכאון והפרעה פוסט טראומטית בחשיפה למצבי לחץ קשים יותר בהמשך החיים?".

"תוצאות המחקר המעידות על העדר החמרה במדדים פסיכולוגיים וקוגניטיביים וכן הנמכה בתגובת קורטיזול בתנאי לחץ, בין אם בשל חווית התרגיל כפחות מעורר לחץ או בשל תכנות מחדש של תגובתיות מופחתת של הורמון הדחק בתנאי לחץ", תומכות בתיאוריות שמציעות שחשיפה מוקדמת לטראומה תורמת להתחסנות ללחץ בקרב מי שמצליחים להתמודד ולפתח חוסן בתגובה. יכולתם של הצעירים שחוו טראומה חסך וסבל בילדותם, להתעמת עם הכאב, לסרב להצטמצם ולסגת, ולמצוא משמעות בבחירה יזומה להתמודד עם מסלול תובעני ומאתגר תוך תרומה לכלל, נראית כבחירה בגדילה והתפתחות.   עם זאת, גם לעובדה שצעירים אלה חווים רמות דיכאון וחרדה מוגברות ותפקוד קוגניטיבי ניהולי פגוע במנוחה, וגם לתגובה המופחתת של הורמון הדחק והשינויים במע' החיסון עשויות להיות השלכות מזיקות בהמשך החיים, כיוון שהצטברות לחצים במהלך החיים עשויה להביא לנזק בריאותי ונפשי מצטבר".

השלב הבא במחקר, לפי פרופ' סגמן, הוא להבין עד כמה ניתן יהיה לעשות שימוש עתידי בסמנים ביולוגיים לניבוי עמידות או מועדות בהמשך החיים לפוסט טראומה, בשילוב מאפיינים פסיכולוגיים וביולוגיים כדוגמת אלה שנמצאו במחקר הנוכחי. "המידע שיתקבל יעזור לאנשי המקצוע לאתר דרכי התערבות שימנעו פגיעות ושחיקה ביולוגית ונפשית, וטיפול יעיל יותר למתמודדים עם פגיעות כאלה".

המחקר התפרסם בעיתון היוקרתי Molecular Psychiatry והוא פרי שיתוף פעולה בין חוקרי המחלקה לפסיכיאטריה והמרכז לפסיכיאטריה של הילד ע"ש הרמן דנה במרכז הרפואי הדסה והפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, יחד עם המחלקה לבריאות הגוף הנפש בחיל הרפואה של צה"ל. המחקר נערך בתמיכה של קרן הרמן דנה, הקרן ע"ש משפחת מילגרום למחקר צבאי ומענק של תכנית המדע למען שלום וביטחון של ברית נאט"ו. צוות החוקרים שהשתתפו במחקר: אל״ם במיל׳ ד"ר אייל פרוכטר, ובהמשך עם ממשיכו בתפקיד אל״ם ד"ר אריאל בן יהודה ראשי מחלקת בריאות הגוף והנפש בחיל הרפואה של צה"ל, רס״ן ד"ר כרמל קלה כיום הפסיכיאטר החילי של חיל-האויר היה אחראי על כל שלבי הגיוס והמעקב הקליני למחקר והניתוח הפסיכולוגי בהנחיה של דר לאורה קנטי מהחוג לפסיכולוגיה, החלק הביולוגי בוצע ע"י דר' טניה גולצר-דובנר מנהלת המעבדה לפסיכיאטריה מולקולרית ודליה פבזנר תלמידה לתואר שני בחוג לנוירוביולוגיה, פרופ' עמר בונה, פרופ' נטע לוין ואהרון מירמן דוקטורנט בחוג לנוירוביולוגיה ביצעו את ההדמיה המוחית.

למאמר המלא

לכתבה בישראל היום