חשיפה למצוקה בגיל הילדות, בין אם לאירועים טראומטיים, לפגיעה או חסך רגשי מתמשכים, מגבירה את הסיכוי לפתח הפרעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה ותסמונת פוסט טראומטית בהמשך החיים, ולתחלואה גופנית, כגון סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם להתפתחות דמנציה ולקיצור בתוחלת החיים. בנוסף, חשיפה למצוקה בילדות גורמת לשינוי מתמשך בתגובתיות ההורמונלית למצבי לחץ, ולנטייה דלקתית מוגברת בהמשך החיים, אך הבסיס הביולוגי לשינוי המתמשך הזה טרם פוענח במלואו. בעוד שמרבית המחקר עד כה עסק בהשפעה השלילית של מצוקה בילדות באוכלוסיות של חולים, בשנים האחרונות יש ענין גובר בניסיון לאפיין מיעוט שבחשיפה למצוקה בשלבים מוקדמים בחיים דווקא מפתח עמידות למצבי לחץ בהמשך החיים.

פרופ' רונן סגמן מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית וביה"ח הדסה, יחד עם חוקרים נוספים ממחלקות בריאות הגוף והנפש בחיל הרפואה של צה״ל, ביה"ח הדסה והאוניברסיטה העברית, בחנו במחקר חדש שפורסם בכתב העת Molecular Psychiatry האם בני 18 שמתנדבים לשרות קרבי ביחידת הצנחנים בצה"ל לאחר שחוו מצוקה בילדות, מגיבים אחרת ללחץ? האם חשיפה למצוקה בילדות מותירה משקעים פסיכולוגיים קוגניטיביים או ביולוגיים המתמשכים לבגרות גם בצעירים בריאים נפשית וגופנית? האם ניתן לנבא על פי תגובתם ללחץ במהלך הטירונות כי יהיו עמידים או מועדים יותר לפתח תגובות נפשיות בחשיפה בהמשך השירות?

במחקר נבדקה חשיפה למצוקה בילדות בקבוצה של 366 טירוני צנחנים באמצעות שאלונים מובנים. למחקר הנוכחי, נבחרו שתי קבוצות קיצון מבין החיילים שענו על השאלונים: חיילים שדיווחו על טראומה בילדות, בחלקם מדובר במצוקה קשה כולל חסך רגשי הזנחה ופגיעה (כ-17% מהנשאלים) וחיילים שלא דיווחו כלל על חשיפה למצוקה. כל המתנדבים למעקב היו בריאים גופנית ועברו ראיון מובנה על ידי פסיכיאטרים שליוו את הפרויקט, על מנת לוודא שאינם סובלים מתחלואה נפשית. מדדים רלוונטיים של החיילים נבדקו בשתי הזדמנויות. בתחילה, נבדקו אצל החיילים בזמן מנוחה סימפטומים של חרדה, דיכאון, תפקודים קוגניטיביים ניהוליים, רמת הורמון הדחק קורטיזול, רמות הביטוי של הגן המקודד לקולטן לקורטיזול, גן נוסף 2- SKA שלו השפעה על שפעול הקולטן לקורטיזול בתאי מערכת החיסון והדמיה מוחית. נקודת הזמן השנייה בה נדגמו מדדים מהחיילים הייתה בשיא תרגיל ההסמכה המסכם בטירונות המדמה תנאי קרב לוחצים.

בין ממצאי המחקר, חיילים שנחשפו למצוקה בילדות דיווחו בזמן מנוחה על רמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה לעומת חיילים שלא נחשפו למצוקה. בנוסף, נמצאה פגיעה יחסית בתפקודים קוגניטיביים ניהוליים, כמו ויסות רגשי והתנהגותי ויכולת לפתרון בעיות באמצעות תכנון וארגון. לעומת זאת, בשיא התרגיל שמדמה מלחמה, לא דווחה החמרה במרבית המדדים הפסיכולוגיים והקוגניטיביים בקבוצה זו ביחס למדידה במנוחה, וזאת בניגוד לקבוצה שלא דיווחה על חשיפה למצוקה בילדות, בה נצפתה החמרה מובהקת במרבית המדדים בשיא התרגיל לעומת המדידה במנוחה. כלומר, חיילים שנחשפו לטראומה בילדות הגיבו פחות למצבי עקה אליהם נחשפו במסגרת התרגיל, בהשוואה לחיילים שלא נחשפו לטראומה בילדות. בנוסף, בעוד במנוחה לא נמצא הבדל משמעותי ברמות הורמון הקורטיזול בין הקבוצות, רמת הקורטיזול בשיא התרגיל הייתה גבוהה יותר בקרב הקבוצה שלא דיווחה על חשיפה למצוקה בילדות, בהשוואה לקבוצה שנחשפה למצוקה בילדות, אצלה רמת הקורטיזול אף ירדה בשיא התרגיל, ורמת הקולטנים בתאי מע' החיסון היתה מופחתת במנוחה וניבאה את הירידה בקורטיזול בשיא התרגיל. 

פרופ' רונן סגמן מסביר את התוצאות: "מהתוצאות שקיבלנו רואים בבירור כי גם בקרב מתבגרים בריאים שבחרו להתנדב לחיל קרבי, חשיפה למצוקה בגיל הילדות מותירה הבדלים המתמשכים לבגרות במדדים שונים במנוחה ובתגובה למצב לוחץ בחיים. השאלה החשובה העולה מן הממצאים היא האם צעירים אלה יגלו עמידות רבה יותר, או להיפך יהיו מועדים יותר לפתח תגובות נפשיות בלתי מסתגלות כגון חרדה דיכאון והפרעה פוסט טראומטית בחשיפה למצבי לחץ קשים יותר בהמשך החיים?".

"תוצאות המחקר המעידות על העדר החמרה במדדים פסיכולוגיים וקוגניטיביים וכן הנמכה בתגובת קורטיזול בתנאי לחץ, בין אם בשל חווית התרגיל כפחות מעורר לחץ או בשל תכנות מחדש של תגובתיות מופחתת של הורמון הדחק בתנאי לחץ", תומכות בתיאוריות שמציעות שחשיפה מוקדמת לטראומה תורמת להתחסנות ללחץ בקרב מי שמצליחים להתמודד ולפתח חוסן בתגובה. יכולתם של הצעירים שחוו טראומה חסך וסבל בילדותם, להתעמת עם הכאב, לסרב להצטמצם ולסגת, ולמצוא משמעות בבחירה יזומה להתמודד עם מסלול תובעני ומאתגר תוך תרומה לכלל, נראית כבחירה בגדילה והתפתחות.   עם זאת, גם לעובדה שצעירים אלה חווים רמות דיכאון וחרדה מוגברות ותפקוד קוגניטיבי ניהולי פגוע במנוחה, וגם לתגובה המופחתת של הורמון הדחק והשינויים במע' החיסון עשויות להיות השלכות מזיקות בהמשך החיים, כיוון שהצטברות לחצים במהלך החיים עשויה להביא לנזק בריאותי ונפשי מצטבר".

השלב הבא במחקר, לפי פרופ' סגמן, הוא להבין עד כמה ניתן יהיה לעשות שימוש עתידי בסמנים ביולוגיים לניבוי עמידות או מועדות בהמשך החיים לפוסט טראומה, בשילוב מאפיינים פסיכולוגיים וביולוגיים כדוגמת אלה שנמצאו במחקר הנוכחי. "המידע שיתקבל יעזור לאנשי המקצוע לאתר דרכי התערבות שימנעו פגיעות ושחיקה ביולוגית ונפשית, וטיפול יעיל יותר למתמודדים עם פגיעות כאלה".

המחקר התפרסם בעיתון היוקרתי Molecular Psychiatry והוא פרי שיתוף פעולה בין חוקרי המחלקה לפסיכיאטריה והמרכז לפסיכיאטריה של הילד ע"ש הרמן דנה במרכז הרפואי הדסה והפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, יחד עם המחלקה לבריאות הגוף הנפש בחיל הרפואה של צה"ל. המחקר נערך בתמיכה של קרן הרמן דנה, הקרן ע"ש משפחת מילגרום למחקר צבאי ומענק של תכנית המדע למען שלום וביטחון של ברית נאט"ו. צוות החוקרים שהשתתפו במחקר: אל״ם במיל׳ ד"ר אייל פרוכטר, ובהמשך עם ממשיכו בתפקיד אל״ם ד"ר אריאל בן יהודה ראשי מחלקת בריאות הגוף והנפש בחיל הרפואה של צה"ל, רס״ן ד"ר כרמל קלה כיום הפסיכיאטר החילי של חיל-האויר היה אחראי על כל שלבי הגיוס והמעקב הקליני למחקר והניתוח הפסיכולוגי בהנחיה של דר לאורה קנטי מהחוג לפסיכולוגיה, החלק הביולוגי בוצע ע"י דר' טניה גולצר-דובנר מנהלת המעבדה לפסיכיאטריה מולקולרית ודליה פבזנר תלמידה לתואר שני בחוג לנוירוביולוגיה, פרופ' עמר בונה, פרופ' נטע לוין ואהרון מירמן דוקטורנט בחוג לנוירוביולוגיה ביצעו את ההדמיה המוחית.

למאמר המלא

לכתבה בישראל היום