אם בארצות שונות ורחוקות זו מזו, וכן למעשה בכל ענפי הרפואה, מוצאים עשרות אחוזים מבין הרופאים והרופאות הסובלים מ"שחיקה", כלל הנראה שאין זה רק "עוד" ממצא סטטיסטי יבש. שחיקה פירושה להגיע ליום העבודה בבית החולים או במרפאה בחוסר חשק, להרגיש עייפות מתמשכת ורצון לסיים את היום כמה שיותר מהר. רופא הסובל משחיקה – לא רק איכות החיים שלו (ושל משפחתו) נפגעת, אלא גם מתלווה לזה אובדן היכולת להתייחס לחולה באופן אישי, חוסר סבלנות, שטחיות, "נפנוף" החולה על ידי מתן הפניות, בדיקות או תרופות, ונטייה מוגברת לשגיאות באבחון ובטיפול כמו שהוכח במחקרים קודמים.
מהצד השני, גם החולים לעיתים קרובות אינם מרוצים. מי מאתנו לא שמע את התיאור של הביקור אצל הרופא השקוע כולו במחשב ובקושי מעיף מבט בחולה או קם מהכיסא? היבט זה פורסם גם במחקרים אשר כיום מכלילים יותר ויותר את נקודת המבט של החולה. איך ייתכן אפוא, שבשנים בהן הרפואה התקדמה לאין שיעור, עם יכולות וויזואליזציה מדהימות של כל פינה בגוף, טיפולים פולשניים הרבה פחות מאשר בעבר שמתבצעים "כהרף עין", תרופות ביולוגיות יעילות שאי אפשר היה אפילו לדמיין אותן לפני שנים, ובנוסף, מאמץ לבסס את ההחלטות על מידע מבוקר ומבוסס – איך ייתכן שדווקא עכשיו נוצר קרע אצל רופאים רבים בעבודתם וביחסיהם ההדדיים עם החולים, קרע שדומה שלא נצפה בעבר ובוודאי לא בממדים כאלה?
נראה שהשינויים המהירים ברפואה הביאו איתם גם כמה יסודות מזיקים אשר למרות כל ההתקדמות, הרופאים עדיין לא הצליחו להתמודד עמם. הנושא מורכב, וכדי ש"לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה" יש קודם כל להכיר בשפע המרכיבים הטובים, הישגים אשר הם כאן כדי להישאר ואין מי שחולק עליהם. כך, למשל, מעמדו החדש והמשופר של החולה כבעל/ת ידע, דעה ועצמאות להחליט בעזרת הרופאים, או הזמינות בלחיצת כפתור של מידע מפורט על החולה הכולל אשפוזים, תרופות, רגישות יתר, ומהלך של כל בדיקה והשתנותה על פני השנים – אוצר בלום שעוזר מאד בקבלת החלטות. גם הגישה הקלה למאגרי מידע מעודכנים הכוללים למשל הנחיות מקצועיות לטיפול, או מינונים ותופעות לוואי מפורטות של כל תרופה, מהווה זינוק חיובי קדימה, בתנאי שמשתמשים בה כמובן.
אלא שבמקביל הלכו והתפתחו שלוש 'מכשלות' עיקריות אשר נראה שהן אחראיות במידה רבה ל"קרע" השכיח כיום בין הרופא לעבודתו ובינו או בינה – לחולה. הכוונה היא קודם כל לחוסר הזמן של הרופא לעומת הדרישות והמטלות ההולכות ומצטברות; שנית, לאצבע הקלה מאד על ההדק של הפניות לבדיקות ושל רישום תרופות; ולבסוף, המחיר שגובה הופעת המחשב והפיכת יחסי רופא-חולה ליחסי רופא-חולה-מחשב. בעיות אלו כרוכות זו בזו.
ראשית, זמן המפגש במרפאה (אבל גם משך האשפוז שהלך והתקצר עם השנים) קצר מדי. החולים כיום מבוגרים יותר, מורכבים יותר, מטופלים בתרופות רבות יותר, ובדרך כלל התיק הרפואי שלהם מלא וגדוש בתוצאות בדיקות שנעשו בעבר. להתייחסות ראויה לכל אלה נדרש זמן. מה גם שהרופאים היום נדרשים לתת מענה לא רק לבעיה המידית אלא גם ללמד את החולה, להסביר, להמליץ על שיטות יעילות לקידום הבריאות ומניעה כמו אורח חיים בריא, חיסונים, ובדיקות סקירה מסוימות. כל זאת עוד לפני שהזכרנו את השונות האתנית הנפוצה כיום אצלנו ובכל העולם וכרוכה במכשולי שפה והבדלי תרבות אשר דורשים זמן ומאמץ. הפתרון צריך מן הסתם להיות משולב ולכלול הכרה מערכתית של הממשלה והקופות בצרכים, כלומר תוספת זמן וממילא, תקציב. גם הרופאים חייבים לתרום לפתרון. למשל, ניתן בדרך-כלל לקבוע עם החולה מפגש שני (ושלישי) לעיבוד שיטתי של כל הנתונים. אין חולה שלא יעריך את זה. בינתיים, גישה המבוססת על סקרנות, ריכוז, כבוד כנה לחולה, ורצון אמיתי לעשות עבורו את המיטב יחזירו את האמון לחולים, ולרופאים את הרגשת המשמעות שבתפקידם והשליטה על סדר היום. בתי הספר לרפואה שמים את הדגש על איסוף פרטי המחלה ה"ביולוגיים" (איפה הכאב? ממתי? מה מגביר אותו? וכדומה), אלא שלכל חולה יש לפחות עוד שני סיפורים המשוועים לתשומת לב: מי הבן אדם שנמצא מולנו ומאיזה 'מסגרת' של עבר, משפחה, עיסוק הוא או היא מגיעים? ולא פחות חשוב, איך המחלה משפיעה עליו – חרדה או דיכאון למשל נפוצים מאד. לוקח זמן קצר מאד להתייחס גם לשאלות אלו אם רק מכירים בחשיבותם וכמובן שהתגמול לרופא ולחולה כאחד – מובטח.
שנית, הנטייה להרבות בבדיקות, הפניות, ותרופות נובעת לא פעם מקוצר הזמן, מ"רפואה מתגוננת", מתפיסה (שמתבררת לא פעם כשגויה) שזה מה שהחולה רוצה, ומאבדן ביטחון של הרופא ביכולותיו. בדיקה גופנית מלאה אורכת דקות ויחד עם מהלך התלונות על ציר הזמן מספקת מידע חיובי (מועט) ושלילי (תכוף, וחשוב לא פחות). המגע הקרוב בעת הבדיקה גם תורם מאד לקשר ולאמון בין הצדדים ועשוי להפחית בדיקות מיותרות שלא פעם מזהות ממצא שולי, שאיך לא, מוליד סדרה של בדיקות חדשות הכרוכות לא פעם באבדן זמן, חרדה וקרינה.
שלישית ואחרונה, המחשב הוא כלי רב עוצמה אבל עלול גם להסיח את הדעת מהעיקר (האדם החולה). מערכתית, כדאי לשפר תוכנות כדי ש"יטרידו" את הרופא כמה שפחות (לדוגמא, חלונות קופצים שדורשים התייחסות) ויתמכו בהחלטות כמה שיותר (יש מאגרי מידע כאלה). אבל כדאי שגם הרופאים יתאמצו ובאופן "רפלקסיבי" יעיינו קצרות בתיק האלקטרוני לפני כניסת החולה, כולל אולי כמה רישומים קצרים. בדרך זו, בעת המפגש עם החולה, הרופאים יהיו פנויים יותר להקשיב, להתבונן (גם בשפת הגוף), לחשוב, ומה שלא פחות חשוב – להגיב, בהיעדר "מסיחים" בינם לבין המטופל שלהם.
_ _ _
עמיחי שטנר הוא פרופסור מן המניין לרפואה (אמריטוס), ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים וחוקר פעיל בתחומי איכות הטיפול הרפואי בארץ ובחו"ל.
פרסום בתקשורת: ynet,
