מגפת הקורונה טלטלה גם את שגרת יומן של החוקרות הבכירות של האוניברסיטה העברית וגייסה אותן לחזית העשייה והמחקר בתחום. ברב שיח מיוחד הן מספרות על הבחירות בחייהן, על האתגרים המקצועיים והאישיים של נשים באקדמיה, ועל ההתמודדות המפתיעה בתקופת הקורונה.
כבכל שנה, אנו מפרסמים את רשימת המורות והמורים המצטיינים לסגל אקדמי בכיר, על פי סקר שביעות רצון מההוראה לשנת תשפ"ג.
ברכות לזוכים!
ביום שלישי (28.7) ייערך האקתון ראשון מסוגו בזום, מטעם ובהובלת המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשותפות עם משרד המשפטים ומשטרת ישראל, בנושא האלימות החמורה הגואה בחברה הערבית. במהלך ההאקתון ישתתפו גורמים שונים ממספר גופים, ביניהם בכירים ממשטרת ישראל, משרד המשפטים, השלטון המקומי, המשרד לביטחון פנים ועוד. לצורך ההאקתון נבחרו שישה יישובים בהם בעיית האלימות היא חמורה במיוחד, ומכל יישוב נבחרו מספר גורמים מהגופים שצוינו לעיל, שיידרשו לשתף פעולה יחד בתחרות ייחודית.
הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בעין כרם ידועה באיכותה האקדמית הבלתי מתפשרת ובמצוינות הסטודנטים ואנשי המקצוע שהיא מטפחת תחתיה, אך גם בצפיפות שנגרמת בעקבות מיקומה בקמפוס אוניברסיטאי קטן בצמוד לשטח המרכז הרפואי הדסה. לסטודנטים הלומדים בפקולטה אין הרבה שטחים שמוקדשים לזמן פנאי בהם הם יכולים להירגע בין השיעורים, כיוון שכיתות הלימוד ומעבדות המחקר תופסות את רוב המרחב הציבורי. דיקנית המשנה של הפקולטה לרפואה, ד"ר רונית הראל, בגיבוי של הנהלת הפקולטה, מצאה פתרון יצירתי להיעדר שטחי פנאי לסטודנטים. אין שטח? נקים גינה בגג!
מחקר של חוקרי האוניברסיטה העברית פותח אפיקים חדשניים בהבנת השפעתם של תאי המין על תוחלת החיים ושופך אור על התפקיד המרכזי של תאי מין ופוריות על אריכות ימים
מחקרים שפורסמו לאחרונה מצביעים על כך שככל הנראה עישון מהווה גורם סיכון לתחלואה קשה ולתמותה מנגיף הקורונה. ידוע בוודאות כי העישון הינו גורם סיכון עצמאי למחלות רקע רבות כגון מחלת ריאות כרונית, מחלת לב, סוכרת וסרטן, שכולם מעלים בפני עצמם את הסיכון לתחלואה קשה בנגיף ה-COVID-19. אלא שעד כה, זה לא גרם לשינוי של ממש בדפוסי הפעולה של חברות הטבק והעישון.
איזו מחאה מצליחה יותר, מחאה אלימה או מחאה בלתי אלימה? בשנים האחרונות שלטה העמדה האומרת שהתנגדות אזרחית בלתי אלימה אפקטיבית הרבה יותר מהתנגדות אלימה בהשגת שינוי פוליטי משמעותי. נשמע אופטימי, אבל יחד עם זאת קצת מנותק מהמציאות, לא? ד"ר דבורה מנקין מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית - והאורחת בפרק הזה של HujiCast - פרסמה לאחרונה מחקר שמאתגר את העמדה השלטת, אם להתבטא בעדינות (בפועל, היא כיסחה אותה לגמרי). במחקר, בדקו מנקין ומיטס כיצד נתפסת התנגדות בלתי אלימה של מיעוטים אתניים והאם "יתרון אי-האלימות" קיים במידה שווה לקבוצות רוב ולקבוצות מיעוט. הן בדקו מחאות של שחורים בארה"ב ושל יוצאי אתיופיה ופלסטינים אזרחי ישראל, בישראל, באמצעות סדרה של ניסויים בסקרים עם אלפי משתתפים.
המסקנות, הן בישראל והן בארה״ב, היו חותכות: חברי קבוצות מיעוט אתניות שמוחים באופן לא אלים נתפסים באופן סטריאוטיפי כאלימים יותר ומחייבים יותר שיטור מחברי קבוצת הרוב המוחים באופן לא אלים. עקב כך, התמיכה הציבורית במחאות שלהם נוטה להיות נמוכה יותר, מה שמקשה על היכולת להשיג הישגים פוליטיים וחברתיים. המחקר הצביע על כך שגם כשקבוצות מיעוט פועלות באופן לא אלים, הן לא מקבלות תמיכה ציבורית רחבה.או במילים אחרות: האלימות היא לא פעם בעיני המתבונן. קבוצות מיעוט נתפסות כיותר אלימות וכמצריכות יותר דיכוי משטרתי מאשר קבוצות רוב שמשתתפות באותה מחאה בדיוק. המסקנות יכולות להתקבל כמדכאות, אבל גם כהפניית זרקור אל ההטיות שלנו כחברה, הטיות שלא פעם מונעות מהרוב להקשיב ולראות את המיעוט כמו שהוא באמת.
