זה לא נגמר. וזה עשוי להידרדר שוב במפתיע. אבל שנה מאז שזה התחיל אפשר כבר לומר בזהירות: החששות הכלכליים הקודרים ביותר התבדו. משבר עולמי בממדי השפל הגדול של שנות ה-1930 לא חזר ב-2020. אפילו לא קרוב .

שנת 2020 הייתה שנה קשה, ואת הנזקים שלה, שממשיכים להצטבר אל תוך 2021 ושילוו אותנו שנים רבות, עוד נלמד ונחקור בעשורים הבאים. היא הייתה שנה שחילקה את הסבל - בריאותי, כלכלי, חברתי, ונפשי - באי שוויון משווע. המדינות התחלקו: אלו שנפגעו יותר ואלו שפחות. גם העובדים התחלקו: ענפים עתירי מדע מול ענפים עתירי מגע; עבודה מרחוק מול רחוק מעבודה. זו הייתה שנה ששינתה את הכול, ולא הכול יחזור להיות כשהיה: הבריאות, אורח החיים, האמון במוסדות השלטון, הסולידריות החברתית, הזכות לפרטיות, המערכת הפוליטית, מצב הדמוקרטיה במדינות השונות, ואפילו היחס שלנו לעובדות - הם כולם השתנו, בדרכים שעוד נגלה, לטוב ולרע. אבל בתוך כל זה, כשבוחנים את מצב הכלכלה העולמית, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

נראה שהתגובה המאקרו-כלכלית, במיוחד בכלכלות המובילות, הצילה אותנו משפל גדול נוסף, לעת עתה. אולי עוד נפשל. עשינו טעויות ואולי עוד נעשה. פה לא עשינו מספיק, ושם הגזמנו, או עוד נגזים. אנחנו רק מתחילים להבין מה עבד ומה לא, איפה היה בזבוז ואיפה הישג, אילו מדינות הצליחו יותר ואילו פחות. אבל ביחד שלחנו מסר חד משמעי: אנחנו על זה. נעשה מה שצריך, בתעוזה ובהיקפים חסרי תקדים. ונראה שבגדול, זה הצליח. הצליח בגדול.

השפל הגדול והמלחמה

בסופו של דבר, מה שהוציא את העולם מהמשבר הכלכלי החמור ביותר במאה השנים האחרונות הייתה טרגדיה נוראה, מהמזוויעות שידעה האנושות. השפל הגדול של שנות ה-1930 הסתיים בעזרת מלחמת העולם השנייה. האבטלה המייאשת בארצות רבות, שהגיעה בשיאה לכמעט רבע (בארה״ב) ואפילו שליש (בגרמניה) מכוח העבודה, נעלמה כלא הייתה כשהמשקים המתועשים גויסו לטובת המאמץ המלחמתי. בארצות הברית, שיעור האבטלה, שהגיע לשיא ב-1933, היה עדיין 17% בשנת 1939, טרם המלחמה, למרות הניו דיל של פרנקלין רוזוולט, הרגולציה והחוקים החדשים, מפעלי העבודות הציבוריות, ולמרות קמפיין התקווה - לפחות כלפי הציבור - שהנשיא האמריקאי הביא.

בסופו של דבר, זה היה עניין של ביקוש מצרפי. עניין בסיסי במאקרו-כלכלה, בחשבונאות לאומית. ערב פרוץ המלחמה, ההוצאה הצבאית האמריקאית הייתה פחות מ-2% תוצר. בשנת 1944, כשהיא הגיעה לשיעור המדהים של 43% תוצר, האבטלה התאדתה, ושיעורה ירד לאחוז בודד, הנמוך ביותר שידעה ארה״ב מאז השנים ההן ועד היום.

היום אנחנו חושבים שהשפל הגדול היה, כמו המלחמה, טרגדיה מעשה ידי אדם, ויכול היה להימנע. היסטוריונים כלכליים מאשימים מדיניות מאקרו-כלכלית שגויה. הטראומה הכלכלית הזו, עם הייאוש שהיא הביאה ושתרם לעלייתו של היטלר ואחרים, הולידה גם אופטימיות, אמונה שאפשר לנהל את הכלכלה טוב יותר, שאפשר גם אחרת. היום אנחנו חושבים שהשפל הגדול לא היה גזירה משמיים. מאז, אנחנו הכלכלנים התנצלנו קולקטיבית בשם אבות אבותינו, והבטחנו לילדינו לא לוותר. הבטחנו שנעשה הכול בשביל למנוע שפל גדול נוסף. והפעם בלי מלחמת עולם. לא עוד.

מתוך השפל הגדול נולדה דיסציפלינה חדשה. ג׳ון מיינרד קיינס הבריטי, אבי המאקרו-כלכלה, פרסם את ספרו ב-1936, והפך את המחשבה השמרנית השלטת על פיה. הוא טען בין היתר, כנגד הדעה הרווחת בזמנו, שממשלות יכולות לסיים את השפל הגדול, להקטין אבטלה ולייצב את המשק באמצעות הגדלת הביקושים. המלחמה, שהגדילה את ההוצאה הציבורית, נהייתה בעל כורחה תצוגת תכלית של התיאוריה הקיינסיאנית החדשה. בארצות הברית, רכיב ההוצאה הציבורית בתוצר האמריקאי התנדנד סביב ה-15% בשנות השלושים, אבל זינק בחדות ב-1941, והגיע ל-48% תוצר ב-1943. הגירעון בתקציב הפדרלי, שבמרבית שנות השלושים היה בין 0% ל-5% תוצר, התנפח ל-27%. רק אחרי המלחמה חזרה ההוצאה הציבורית לרמתה המקורית, והגירעון הפך ליתרה (וגם זה, באופן זמני). אבל בינתיים, נראה שהתרופה הקיינסיאנית כבר עבדה: לא רק המלחמה נגמרה; גם השפל כבר לא חזר.

אז מה למדנו?

כשפרץ משבר הקורונה בתחילת 2020, הייתה הסכמה כמעט גורפת בקרב קהילת הכלכלנים העולמית - בהובלת עמיתינו בארה״ב ובאירופה - שבנוסף למדיניות מוניטרית מרחיבה מאוד, הממשלות צריכות להקדיש משאבים גדולים, תוך כניסה לגירעונות גדולים, כדי למנוע את קריסת המשקים הלאומיים. ואכן, הכלכלות המובילות תמכו באופן מסיבי וחסר תקדים במשקי הבית ובעסקים המקומיים. פרטי התוכניות היו שונים ממדינה למדינה, אבל העיקרון היה דומה: ללוות כסף ולהזרים אותו לידי הציבור, העובדים, המובטלים, והמעסיקים. זה יהיה יקר, הזהירו הכלכלנים, ומסוכן. אבל ההססנות, אמרנו באותה הנשימה, תהיה יקרה ומסוכנת יותר.

וזה אכן היה, ועודנו, יקר ומסוכן. כפי שהובטח. הגירעונות ב-2020 הרקיעו שחקים: אומדנים מצביעים על כ- 15% תוצר בארה״ב ובבריטניה, וכ-10% בגוש האירו וביפן. (בישראל, הגירעון היה כ-11% תוצר, כנראה שקצת מתחת לממוצע ה- OECD , מועדון המדינות המובילות.) החובות הלאומיים תפחו גם הם-בדיוק לפי הוראות ההפעלה. נראה שמילטון פרידמן צדק, אם כן, כשאמר לפני יותר מחמישים שנה שבמובן מסוים, כולנו קיינסיאנים עכשיו.

וזה עדיין מסוכן, וזה עדיין לא נגמר. ומה נעשה אם הריביות יעלו? אם האינפלציה תחזור? אם וריאנט חדש יגיע? דאגנו מאוד, ואנחנו עדיין דואגים. אבל כמו שאמר חסידו של קיינס, הכלכלן המנוח ג׳ון קנת גלבריית, על הניו דיל של רוזוולט: דאגנו-ועשינו את זה בכל זאת.

סיכום ביניים: המצב קשה, אבל יש מקום לאופטימיות זהירה

רק לפני שנה, האבטלה בארה״ב זינקה מ-3.5% בפברואר 2020 לכמעט 15% באפריל. זה זינוק, תוך חודשיים בלבד, משיעור האבטלה הנמוך ביותר בחמישים השנים האחרונות, לגבוה ביותר מאז השפל הגדול. התחזיות באפריל 2020 היו שהאבטלה, שהייתה כבר קרובה להחריד ל-17% של 1939, עוד תמשיך לטפס. התמונה במקומות אחרים בעולם נראתה מפחידה לא פחות.

בשבועות האחרונים, עם פרסום הנתונים המצרפים הראשוניים לגבי משקי העולם ב-2020, אפשר לעצור לרגע ולעשות סיכום ביניים. לחזור ולשאול: אז מה היה לנו שם?

היה לנו שם רע. מאוד. אבל יחסית לתרחישים הקודרים ביותר מהם חששנו, הצלחנו מעל ומעבר לציפיות. בדיעבד, מהרבה בחינות, אפריל המר של 2020 היה השיא, נקודת המפנה. הכלכלה העולמית השתפרה מאוד מאז. בארה״ב למשל, שיעור האבטלה מאז רק ירד, ובחודש שעבר כבר התקרב ל-6%. קרן המטבע הבינלאומית העריכה בינואר השנה שכלכלת העולם איבדה 3.5% תוצר ב-2020. זה כואב, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שיכול היה להיות. זה אפילו יותר טוב, בלמעלה מאחוז, מהתחזית הקודמת של הקרן, מאוקטובר 2020, ומהעדכון שלפניה, מיוני. וזה צפוי להשתפר במהירות: הקרן צופה צמיחה עולמית של 5.5% ב-2021 ומעל 4% ב-2022, שני עדכונים חיוביים נוספים של התחזית הקודמת. בקרן מסבירים את העדכון בהתקדמות מבצעי החיסונים, אבל גם בתמריצים פיסקליים בכלכלות הגדולות, כמו ארה״ב ויפן.

וזו לא רק קרן המטבע. מגזין האקונומיסט, למשל, ליקט לאחרונה 14 תחזיות לצמיחה כלכלית בארה״ב ב-2021. החציונית קרובה ל-6%. וגם אצלנו, בנק ישראל חזה בתחילת ינואר השנה צמיחה שנתית של כ-6% בשנתיים הקרובות, תחת תרחיש התחסנות מהירה-וזה עוד לפני בשורת פברואר מהלמ״ס שהתוצר הישראלי התכווץ ב-2020 ב-2.4%, ולא ב-3.7% כפי שהעריכו בבנק. הפעם האחרונה בה ישראל צמחה בקצב של 6% בשנה הייתה לפני עשור, בשנים שלפני ואחרי המשבר הפיננסי העולמי. ארה״ב צמחה בכזה קצב רק שנה אחת בחמישים השנים האחרונות.

אז למרות שהצמיחה המצרפית הצפויה הזו מסתירה מאחוריה הרבה סבל ואי שיוויון, היא עדיפה בהרבה על מה שיכול היה להיות, ועל מה שעד לא מזמן צפינו שיהיה. האופטימיות שהיא מציגה חוזרת גם במדדים אחרים. בישראל למשל, שניים מתוך ארבעת הרכיבים של מדד אמון הצרכנים של הלמ״ס חזרו בשבועות הראשונים של 2021 לרמה קרובה לרמתם אשתקד. שניהם פונים אל העתיד: הם אומדים את השינוי הצפוי במצב הכלכלי בשנה הקרובה - האחד, של משקי הבית, והשני, של המדינה.

שני הרכיבים הנותרים במדד אמון הצרכנים של הלמ״ס פונים פחות אל העתיד ויותר אל ההווה והעבר: הם אומדים כוונות לרכישות גדולות בשנה הקרובה בהשוואה לשנה האחרונה, ואת השינוי במצב הכלכלי של משק הבית בשנה האחרונה. גם הם התאוששו לאחרונה, אבל הם עדיין רחוקים ממצבם בתחילת השנה שעברה. כי המצב הכלכלי עדיין קשה. וזה מבלי לדבר על הבריאות, החברה, החירות, החיים עצמם. עם מאות אלפים בישראל ומיליונים רבים בארצות אחרות שאיבדו את מקור ההכנסה בשנה האחרונה ושלא רואים את הסוף. עם סבל עולמי שמרוכז, כרגיל, בקרב בעלי השכלה נמוכה יותר, נשים, צעירים, אלו שאינם מועסקים פורמאלית, ובאופן כללי אלו שחיים במדינות החלשות.

מוכרחים להמשיך לסייע לכל אלו. אבל הסיוע כעת צריך להיות ממוקד. מבחינת המאקרו-כלכלה, אם הכל יילך כשורה, כנראה שהביקושים המצרפיים כבר החלו לחזור. חיברנו את המשק העולמי למכונת הנשמה, והוא התייצב. 2020 הייתה שנה נוראית, וזה עוד לא נגמר, אבל היא לא מתקרבת לטרגדיה של השפל הגדול. בהינו בתהום, אבל הפעם הכלכלות המובילות עשו את הדבר הנכון, והעולם לא נפל. יש מקום לאופטימיות זהירה.

* הכותב הוא פרופסור במחלקה לכלכלה ע״ש משפחת בוגן ובמרכז פדרמן לרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים; ובבית הספר ס.ק. ג׳ונסון למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל.

*המאמר פורסם בעיתון גלובס: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001363428&after_registra...

הר סדום, הנמצא בפינתו הדרומית של ים המלח, נחקר כבר עשרות שנים והתפרסם בזכות תופעות הטבע הייחודיות הקיימות בו. בהר, העשוי כמעט כולו ממלח, מוכרות כיום כ-150 מערות היורדות למעמקי סלע המלח. המערות נחקרו כבר בשנות ה-80 על ידי פרופ' עמוס פרומקין מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית ומנהל המרכז לחקר מערות. במסגרת המחקר תועדה מערת מלח אדירה, באורך כולל של כ-5.5 ק"מ אשר כונתה מערת מלח"ם. גילוי המערה הציג את עוצמת התופעה ברמה העולמית, שכן יתר מערות המלח שהיו מוכרות אז בעולם היו באורך של מאות מטרים בלבד.

בשנת 2006 פורסם כי נמצאה מערכה ארוכה יותר, מערת 3N באיראן באורך של כ-6.5 ק"מ. בשנתיים האחרונות בוצעה מדידה מחודשת של המערה הישראלית על ידי חוקרים מהארץ והעולם - מהמרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית, מועדון שוחרי המערות (Israel Cave Explorers Club), ומועדון המערות ובית הספר "סופיה" בבולגריה, לצד צוות בינלאומי הכולל חוקרי מערות מבולגריה, צרפת, בריטניה, קרואטיה, רומניה, צ'כיה וגרמניה. העבודה המשותפת, שנתמכה על ידי הפדרציה האירופאית למערנות (European speleological federation) והפדרציה הבולגרית למערנות, ואף על ידי משרד הנוער והספורט הבולגרי וקבוצות נוספות דוגמת ה-FSE, Aventure Verticale, Korda's, Scurion ועוד - הביאה לתוצאה חדשה ומרשימה שהעלתה חיוך על פניהם של הישראלים. נמצא שהאורך הכללי המצטבר של כ-10 ק"מ כאשר ישנם חלקים נוספים שטרם מופו.

פרופ' עמוס פרומקין, מנהל המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית שמוביל את מחקר מערות המלח כ-4 עשורים, מספר כי "המיפוי שביצענו בשבוע שעבר על ידי משלחת בינלאומית גרם לכולנו לפרץ של שמחה. באמצעות הכלים שנמצאים ברשותנו הצלחנו להבין שהמערה הזאת היא מערת המלח הגדולה ביותר בעולם, ושהיא עוקפת בענק את המערה הארוכה ביותר שתועדה עד כה ונמצאה באיראן, שאורכה הוא מעל שישה ק"מ. בניגוד לבדיקות שביצענו בעבר, הפעם מדובר במיפוי מלא ומקיף של המערה".

עוד טוען פרופ' פרומקין בהקשר לשיטות המדידה החדשות כי "שיטות העבודה שהתפתחו עם השנים הופכים את מאמץ התיעוד המחודש לכדאי. לפני 30 שנה עבדנו עם סרטי מדידה, מצפן וקלינומטר. היום צוותי המיפוי עובדים עם מד טווח לייזר שמשדר ישירות לטאבלט. הדבר מאפשר עבודה מדויקת יותר שמציגה נאמנה את עוצמת התופעה. פתחים קשי גישה המובילים למפלסים עליונים לא נבדקו על ידנו באופן מלא עד עכשיו, ובדיקתם במסגרת העבודה הנוכחית הובילה לחלקים שלא היו מוכרים קודם לכן. הצגת המבנה המלא של המערה תורם להבנה נאמנה של עוצמת התופעה".

מה גילה של המערה? לדברי פרופ' פרומקין, "תארכנו את המערה בעזרת פחמן 14 ואנו יודעים שגילה כ-7000 שנה. קצב התפתחות המחילות בסלע המלח הינו המהיר ביותר בגלל מסיסות המלח".

בועז לנגפורד, סטודנט לגיאולוגיה במכון למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטה העברית ומערן במרכז לחקר מערות, שהוביל את המיפוי המחודש, מוסיף כי "מערות המלח בישראל הן תופעה בקנה מידה עולמי. בכל מפגש עם מערנים בחו"ל ההתלהבות פורצת עם הצגת מערות המלח. זו תופעה ייחודית עם תפוצה עולמית מוגבלת, כאשר אצלנו בישראל נמצאות רוב מערות המלח בעולם והנחקרות ביותר. בחינה מחודשת של מערת המלח"ם הייתה מתבקשת על מנת להציג את ממדיה המלאים ביחס למקבילות עולמיות. מסתבר שלישראל יש מקום של כבוד על הפודיום העולמי".

על העבודה במערה סיפר לנגפורד: "על מנת לעבוד בדייקנות בחנו כל מפלס וכל מחילה. המערה היא עם מספר סעיפים שלכל אחד מהם מפלסים וקומות, ביניהם מחברים פירים אנכיים. ממש לא מקום ללכת בו לאיבוד".

יואב נגב, ממובילי הפרויקט ומוביל מועדון שוחרי המערות: "הפרויקט התחיל בהתקשרות עם מועדון המערות של סופיה, בולגריה. המערנים הבולגרים הביעו נכונות לשיתוף פעולה בפרויקט בישראל והיה ברור שמערת מלח"ם תהיה הפרוייקט המרכזי שלהם. אין לנו בארץ מערה כמוה שמתאימה לעבודה במסגרת של משלחות ושיתופי פעולה בינלאומיים, הן מבחינת גודל המערה והן מבחינת העוצמה של תופעת הטבע. בסך הכל השתתפו בפרוייקט כ-50 מערנים, מחציתם ישראלים ומחציתם זרים. כולם חוזרים הביתה בתחושה מיוחדת. לא כל יום קובעים שיא עולמי חדש".

מערן במרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית, אפרים כהן: "העבודה במערה מתאימה לאנשי מערות מנוסים בלבד. 10 שעות ביום מתחת לאדמה בתיעוד של פירים ומחילות מלח "אינסופיות" דורשים סבלנות. לפעמים נדמה לך שאתה מתקדם במעגלים. זחילות בערוצי מלח דמוי קרח, גלריות נטיפי מלח מדהימות וקירות של גבישי מלח - זו אחת החוויות הקרובות ביותר לשהות בכוכב אחר. השלמת תיעוד המערה דורשת עוד שלב ארוך של עיבוד הנתונים והמשך מדידות בשטח. עבודת השטח שנותרה היא הקשה ביותר שכן מדובר על האזורים הנידחים ביותר במערה. כרגע ידוע שאורך המערה הוא לפחות 10 ק"מ והיד עוד נטויה".