מאמרי דעה

אדוארד סלינגרלנד פרסם השנה חיבור מלומד בו טען כי הציביליזציה האנושית כולה הושתתה על המצאת המשקאות האלכוהוליים בתקופה הפרה-היסטורית. ייתכן בהחלט כי מדובר בהגזמה מסוימת ואולם ככל שהדבר נוגע למזרח אירופה הטענה כי הציוויליזציה שלה מבוססת על הוודקה שרירה בהחלט. ולא, לא מדובר רק על כך שבין פולין ורוסיה ניטשת מלחמת עולם מגוחכת בדבר השאלה מי המציא את הוודקה, כבסיס לשאלת הזהות הלאומית העמוקה ביותר. אף לא בטענתו של הסופר הרוסי המפורסם וונדיקט ירופייב, בפואמה שלו "מוסקבה-פיטושקי", כי כל השתלשלותה של ההיסטוריה הרוסית המודרנית, ממרד הדיקבריסטים ועד בעיותיה של החברה הרוסית בתקופה הסובייטית של שנות השישים מקורה בהרגלי שתיית הוודקה בקרב פשוטי העם והאליטות בחברה הרוסית. הדימוי הרווח על אנשי מזרח אירופה, ורוסיה בפרט, כעל שתיינים כרוניים, המזיח את כל העיסוק בשאלה הזאת לתחום הקומי והשולי, מושך אמנם את הסטודנטים לקורס שלי "וודקה, שתיינים ופונדקים במזרח אירופה" באוניברסיטה העברית כמו זבובים לדבש ואולם מצפה להם הפתעה. מדובר במחקר רציני, ואף משעמם בחלקו, של תהליכים כלכליים וחברתיים שחלו במזרח אירופה בעת החדשה ואשר הוודקה שיחקה בהם תפקיד מרכזי.

האמת היא כי את הוודקה לא המציאו הפולנים, הרוסים וגם לא האוקראינים, אלא ככל הנראה עשו זאת הגרמנים. מדוע אם כן היא התפשטה במזרח אירופה וקיבלה שם סלבי, הגזור מהמילה הסלבית למים? הוודקה לא הייתה גם המשקה המסורתי במזרח אירופה, עד שלב מאוחר יחסית – המאה ה-16, שהמשקאות האלכוהוליים המסורתיים בה היו תסיסת הדבש והבירה. אל הבירה הסקנדינבי – ברגי – נושא שם סלאבי ולא גרמני (ראוי לזכור שהוויקינגים ממוצא סקנדינבי הם שהקימו את רוסיה ופולין בימי הביניים המוקדמים). אצל הפינים, שקדמו לשבטים הסלאביים ברוסיה האירופאית של היום, מופיע אפילו מיתוס, הכלול באפוס הלאומי שלהם – "קאלוואלה" - על הולדת הבירה כתוצאה מהאהבה העזה בין השעורה לבין הכשות.

זיקוק האלכוהול המצוי בבסיס ייצור הוודקה הומצא עוד בימי הביניים דווקא על ידי הערבים, ומכאן שמו הערבי. הוא הומצא תוך עיסוק מדעי בכימיה ולא לצרכי שתייה. עצם הרעיון שניתן לשתות את הרעל הזה היה וודאי מעורר בערבים זעזוע נפשי עמוק. תהליך זיקוק האלכוהול הגיע לאירופה במאה השלוש עשרה אך גם שם היה מוגבל במשך תקופה ארוכה למעבדותיהם של אלכימאים. הוודקה המסחרית הומצאה סביב שנת 1500 והתפשטה במהירות שיא ברחבי מזרח אירופה, ובעיקר בממלכת פולין-ליטא וברוסיה המוסקבאית. המשקה החדש התאים ככפפה ליד למזרח אירופה הודות לצירופם של שני גורמים עיקריים: עלייה תלולה בביקוש לתבואה במערב אירופה, כתוצאה מהעיור המתגבר ותהליכים טרום-קפיטליסטיים אחרים, וסגירת הים השחור ליצוא תבואה על-ידי הקיסרות העות'מאנית.

מצד אחד מזרח אירופה הופכת בעת החדשה ל"אסם התבואה" של מערב אירופה, תהליך שהוביל לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי, הפוליטי, התרבותי וכמובן הכלכלי של האזור כולו. מאידך, יצוא התבואה מחלק מהאזורים במזרח אירופה, דווקא אלה הפוריים יותר מבחינת גידול התבואה – כמו אוקראינה שכל נהרותיה המרכזיים זורמים לים השחור ולא לים הבלטי,  או רוסיה המוסקבאית שהייתה מנותקת אז כמעט מכל מוצא לים (חוץ מארכנגלסק) - נעשה קשה יותר. בנקודה זאת בדיוק נכנסת הוודקה לתמונה. מהר מאוד התברר למחזיקי הזכות לייצר ולשווק משקאות חריפים, בעלי האחוזות בממלכת פולין ליטא ושליטי המדינה הריכוזית ברוסיה המוסקבאית, שהרבה יותר כדאי וקל לשווק עודפי תבואה במקום, בצורת "לחם נוזלי" – הוודקה. כך נוסד הפונדק המזרח אירופי, לא כמקום בילוי לשולי החברה, כמו במערב, אלא כמוסד חברתי, תרבותי וכלכלי מרכזי אחרי המדינה והכנסייה.

לא זו בלבד שאין חיים במזרח אירופה ללא וודקה אלא מסתבר גם שאין היסטוריה יהודית ללא וודקה, לפחות בעת החדשה. בממלכת פולין-ליטא נמצא באותה התקופה היישוב היהודי הגדול והחשוב ביותר בעולם והעיסוק הכלכלי הטיפוסי והמרכזי של היהודים הללו היה בדיוק חכירת הזכויות לייצור ומכירת המשקאות האלכוהוליים, ובראש ובראשונה הוודקה. הדבר גרם לכך שחלקים נכבדים מהאוכלוסייה היהודית, בניגוד לכל סטריאוטיפ של היהודי העירוני, יישבו כחוכרים בכפרים, התנתקו ממערכת החינוך והשירותים הדתיים בקהילה היהודית, הפכו להיות בורים הזקוקים לתיווך בינם לבין הקדוש ברוך הוא והמסורת היהודית. מתווך כזה אמנם הופיע במהרה דמות הצדיק החסידי, והייתה זאת התשתית החברתית והכלכלית לצמיחת החסידות. מצד שני, העובדה כי היהודים נתפסו כסוכנים של המאגנטים הפולנים, שלא רק השקו לשוכרה את האיכרים אלא גם עשקו אותם הביאה להתגברות השנאה כלפיהם ולהתפרצויות אלימות, שהידועה שבהן הייתה פרעות בוגדן חמלניצקי בת"ח-ת"ט.

בניגוד לרפובליקת האצילים הביזורית של ממלכת פולין-ליטא, בה היה המונופול על ייצור היי"ש שייך לבעלי האדמות כולם, ברוסיה המוסקבאית היה זה, כאמור, מונופול של המדינה. איוון האיום הוא שהקים את מערכת פונדקי הצאר במאה השש עשרה ואילו פיוטר הגדול הביא למקסום רווחי המדינה משיווק אלכוהול והיה בעצמו שתיין לא קטן שנהג להשקות לשוכרה את כל סביבתו הקרובה, כולל נשים ודיפלומטים זרים. כך למשל, השקה את דוכס קורלנד, בחתונתו של זה האחרון עם אחייניתו של פיוטר הגדול, עד כדי כך שמת כעבור ימים ספורים לאחר החתונה. פיוטר הגדול הנהיג בצבא שלו גם מנה יומית של וודקה לכל חייל, שנקראה "כוסית הצאר", ושהייתה נהוגה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה - אז בוטלה. אולם, לאחר תבוסות הצבא האדום בראשית הפלישה הגרמנית לרוסיה בקיץ 1941, הרגישה ההנהגה שהצבא לא יצעד בלי חזרתה של מכסת הוודקה היומית והיא הוחזרה תחת שם חדש – "כוסית קומיסר העם".

כל התהליכים המוזכרים ורבים אחרים, שקצרה היריעה מלתאר כאן, הביאו להתפשטות תרבות שתיית הוודקה במזרח אירופה בקרב כל המעמדות, הרבדים והקבוצות הלאומיות, כולל שתיה מסיבית בקרב נשים ואנשי כנסייה.

ד"ר יהודית קליק היא מרצה בכירה בחוג ללימודים רוסיים וסלאביים באוניברסיטה העברית.

הפרסום בתקשורת: ynet