התפיסות החברתיות של תכונות אופי של מנהלות ומנהלים, מובילות לפער בין גברים ונשים בהגעה למשרות ניהוליות בכירות באקדמיה - כיצד אנו יכולות לשנות את המציאות הזו?

כאשר אני חושבת על מצב הנשים באקדמיה, נגלה לעיני "גרף המספריים" המפורסם שמראה כי אחוז הנשים הולך וקטן עם הקידום במעלה הסולם האקדמי. הסיבות לכך רבות ומגוונות, וכמו כל אישה זה פגש אותי בצמתים השונים של הקרירה האקדמית. כיום כחברת סגל בדרגת פרופ' חבר, אני מתבוננת באחוזון זה (29% נשים בדרגת פרופ' חבר) ובאחוזון של פרופ' מן המניין (17% נשים), ותוהה מדוע ישנה עוד "קפיצה" מטה בקצה הגרף? בדרגות אלה, מצופה מחברי וחברות הסגל ליטול חלק בוועדות חשובות, וכן לשמש בתפקידי ניהול בהובלת האוניברסיטה. כאן אנחנו נכשלות באופן בולט.

למעשה הנתונים העולים מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2014, מראים תשקיף עגום בסקירת ההתפלגות המגדרית בתפקידים בכירים באוניברסיטאות (נכון לשנת 2011). בשנת 2011, כיהנו 11 נשים לעומת 45 גברים במשרות דיקן, 11 לעומת 24 למשרות משנים וסגני דיקן, 1 לעומת 3 רקטורים ו-1 לעומת 4 נשיאים. האחוז המצטבר של נשות אקדמיה בתפקידים הללו עומד על 22%. לא נכללו תפקידי ניהול אחרים כגון ראשי מחלקות, חוגים ותוכניות, כך שסביר להניח שהמצב חמור מהנתונים הללו. תת-ייצוג במשרות בחירות באקדמיה מדיר נשים ממוקדי קבלת החלטות ויכול אף להנציח את אי-השיוון ואי-מיצוי הפוטנציאל הניהולי וההון האנושי של מחצית מהאוכלוסייה. ואכן, בהסתכלות על הסגל המוביל את האקדמיה בארץ, החסר הנשי בולט ומדגיש תקרת זכוכית, שכנראה אין די דגש עליה.

חלק יטענו שאחוז הנשים בדרגות הניהוליות משול לאחוזון הנשים בדרגת פרופ' מן המנין, אבל כאמור, התפקידים שנבדקו על-ידי מבקר המדינה בשנת 2014 אינם משקפים את כלל התפקידים הניהוליים באוניברסיטה, ביניהם נכללים מנהלי תוכניות, מחלקות, חוגים, וועדות ופורומים אקדמיים אחרים שבפעילותם מהווים מוקדים מרכזיים לקבלת החלטות. בנוסף, מצב בו נשים הינן מיעוט בפורומים הללו, אינו מאפשר להן באמת להשפיע, אלא דומה יותר לכורח מציאות שמכתיבה איזושהי נוכחות נשית. מעבר לכך, אני תוהה מהי התרבות הארגונית שמרפה את ידיהן של נשים כה רבות וכה מוכשרות מליטול חלק בפעילויות במוסדות אקדמיים?

השאלה הזו מחזירה אותי לאירוע שהתקיים לפני מספר שנים בבית השגריר הגרמני לציון שיתופי הפעולה בין המדינות תוך דגש על תרומתן של נשות האקדמיה. בשולחן שלי ישבה פרופ' אוה אילוז ודברה ברהיטות על האופן שבו נשים מצליחות נתפסות. היא הביאה אוסף מאמרים וסקרים שהצביעו על כך שתדמית האישה האימהית, המכילה והרכה לעיתים נמצאת בקונפליקט כשאותה אישה צריכה להוביל, להחליט, לדרוש או ליזום - כל אלה נכנסו תחת מושג שהיה חדש לי דאז המכונה "הטייה מגדרית". בשיחה עמה, פרופ' אילוז האירה את עיני על כך שישנם מחקרים רבים שמראים כי נשים מוערכות על-פי האישיות שלהן ולא על-פי יכולותיהן או ביצועיהן המקצועיים. בנוסף, היא ציינה בפני כי במקרים בהם שאישה נחשבת כמצליחה, אישיותה נתפסת לעיתים כ"בעייתית". אווירה זו מקשה על נשים להתקדם ולהוכיח את עצמן בסביבת העבודה.

שיחה זו באותו ערב מהדהדת בי עד היום וגורמת לי להעריך הרבה יותר את קשייהן של נשות האקדמיה שבוחרות כן ליטול חלק בהובלת המוסד. ההתמודדות המתמדת עם "הטייפ קאסט" יוצרת קושי יומיומי בביצוע תפקידן, ואני מתארת לעצמי שזה יכול לעיתים לגרום אף ל"קיצור קדנציה" או להימנעות מהצגת מועמדות לתפקיד זה או אחר. מיעוט הנשים בעמדות אלה והקושי שנובע מהטייה מגדרית רווחת, יכולים להזין עוד יותר את חוסר הרצון בקרב חלק מחברותיי למקצוע ליטול חלק בהובלה האקדמית.

ברמה האישית, אני מודה שהיו לא מעט פעמים שהפגנתי אסרטיביות ודרשתי דבר מה, אם בזכות או מתוך צורך שעלה מתפקידי, אלא שבקשותיי לא התקבלו באותה הבנה שהופגנה למול הקולגות הגבריים. היה נדמה לי שלקולגות הגבריים היה קל יותר לזכות לאוזן קשבת, שיתוף פעולה או לקבל הכרה וקידום בעבודה. הסביבה שופטת לחומרה התנהגות אסרטיבית בקרב נשים, כך שלעיתים מתייגים את חברות הסגל הללו כ"קשות אופי" או "קשוחות". כל אלה פידבקים מהסביבה שמחלישים את מעמדן של נשים ומרפים את ידיהן מלקחת חלק בתפקידים מובילים באקדמיה. מצאתי את עצמי לא פעם מביטה בגיחוך בסיטואציות הללו, אך האמת המרה היא שהשיח הזה צריך להיפסק. שיח כזה עובר גם לדור הבא ומנציח עוד יותר את תקרת הזכוכית. כולנו צריכים לשים לב שלא לחטוא באמירות הללו או להשתתף בשיח כזה בשל הפגיעה הברורה בנשים.

ישנן לא מעט נשים מנהלות שהצליחו בתפקידן למרות הקושי והתרבות הארגונית המגמתית הזו. יש לעודד נשים נוספות להצטרף לשורות הקדמיות באקדמיה ולחגוג את אשר השיגו בעמלן. הרי שאם התכונות הניהוליות והאסרטיביות שלנו הביאו אותנו להישגים עד כה - למה שהמוסדות לא יראו זאת כמשאב יקר ערך שיכול להצעיד את המוסד קדימה?

הכותבת מודה לפרופ' אוה אילוז, פרופ' נטלי קרבצ'נקו-בלשה וד"ר אריאל גינזברג על השיח והפידבקים שתרמו לכתיבת המאמר.

פרופ, מונה דביר-גינזברג, הפקולטה לרפואת שיניים.