בשבוע שעבר ציינו את יום האישה במדע.

השנה המשמעות של היום הזה שונה לגמרי. בשנים שעברו, מקומן השיוויוני של נשים במדע היה נראה לי מובן מאליו. השנה, לנוכח האיומים והשינויים מסביב, מה שהיה מובן מאליו, אינו מובן מאליו עוד. השנה, חייבים לומר בפה מלא ובקול רם – לא נוותר על נשים. נשים ימשיכו ללמוד, להתפתח, לקדם את המדע ולמלא תפקידים בכירים בחברה הישראלית. אל מול כותרות חשוכות המבשרות – אפס מנכליות, מיעוט קטן של שרות, הדרת נשים מתפקידים בכירים –מתחדדת החשיבות של תמיכה בשוויון.

בשנים האחרונות, נעשו באקדמיה הישראלית מאמצים משמעותיים לאפשר לנשים להתקדם ולהתפתח. היום, יש באוניברסיטאות יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים. אני יכולה להעיד שרבים מתלמידי המצוינים הן תלמידות מצוינות. גם בקרב תלמידי התארים המתקדמים, כמחצית הן תלמידות מתקדמות (מאסטרנטיות, דוקטורנטיות, פוסט-דוקטורנטיות). בקרב הסגל, ייצוג הנשים אמנם נמוך ממחצית, אבל הוא גבוה בהרבה מכפי שהיה בעבר. בקרב הדרגות הבכירות יותר, שם מכהנים פרופסורים ופרופסוריות ותיקים יותר, הייצוג הנשי נמוך יותר. בדרגה הבכירה ביותר (פרופסור מן המניין), שיעור הנשים נמוך מ-20%. שיעור נמוך זה משקף בין היתר את שיעור הנשים שהיו בסגל לפני שנים, וסביר שישתנה בעתיד, כשהמרצות הצעירות של היום (ששיעורן גבוה בהרבה) יתקדמו. המגמה באקדמיה ברורה: גם אם אין עדיין שוויון מלא, נשים מתקדמות, לומדות ומלמדות, מובילות מחקר מדעי מהשורה הראשונה, זוכות בפרסים ובמענקי מחקר תחרותיים, מנהלות מעבדות מתקדמות, וממלאות יותר ויותר תפקידים בכירים. בבית הספר שלי, בית הספר למנהל עסקים, מכהנת היום הדיקנית הראשונה בתולדות בית הספר. בפקולטות רבות אחרות כבר כיהנו ומכהנות דיקניות. אין לי אלא לקוות שהמגמה הזו תימשך, ושבעתיד גם הייצוג בקרב ההנהלה הבכירה ביותר של האוניברסיטאות יהיה שוויוני יותר.

באופן אישי, הרגשתי את הקושי של היותי אישה באקדמיה במיוחד בתקופות שלאחר לידת ילדי, שנולדו כשהייתי חברת סגל צעירה. באותה תקופה, נאבקתי. יחד עם העומס בבית (הנקה ושאיבת חלב, לילות עם שינה לא רציפה, טיפול בתינוק קטן), הייתי צריכה לכבות שריפות שנדלקו בתקופת ההיעדרות שלי – לבדוק מבחנים עבודות של סטודנטים שהמתינו, לסייע לתלמידי המחקר שהתקדמותם התעכבה, ללמד, ולהמשיך לעמוד בדד ליינים הקשיחים של כתיבת מאמרים והצעות מחקר. המצוקה שלי ושל קולגות ממחלקות אחרות שחוו קשיים דומים בעקבות לידה, הובילה אותנו לפנות להנהלת האוניברסיטה העברית. תגובת האוניברסיטה גרמה לנו להרגיש בצורה הישירה ביותר, את המחויבות לאפשר לנשים להגיע להישגים מדעיים. בעקבות הפנייה שלנו, האוניברסיטה העברית אימצה בשנה שעברה מדיניות חדשה להתאמת העומס המוטל על מרצות בשנת הלידה. חובות ההוראה של היולדות בשנת הלידה הופחתו דרמטית, הוקצו תקציבים לתמיכה בעזרה במחקר בזמן חופשת הלידה ולאחריה, ונעשו התאמות נוספות. אני מאמינה ששינויים כאלו – גם אם לוקאליים – הם משמעותיים מאוד במסלול הקידום של נשים, בייחוד בתקופה הרגישה של לידה, ולנוכח המספר הקטן עדיין של נשים בעמדות בכירות. אני מקווה שארגונים במדינה – באקדמיה ומחוצה לה – ימשיכו להכיר בכך שנשים חייבות לקחת חלק שווה בכל רמות התעסוקה, ולערוך את ההתאמות הנדרשות כדי לאפשר זאת. אני מקווה שבשנים הבאות נראה יותר – לא פחות – נשים מובילות במדע, ובעמדות מפתח אחרות בחברה הישראלית. זה לא מובן מאליו – ודורש פעולה אקטיבית מצד כולנו, גברים ונשים כאחת.

הכותבת היא פרופ' שהם חשן-הלל מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית ובמרכז פדרמן לחקר הרציונליות, ופרופסור אורחת בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו

*  הנתונים לגבי יצוג נשים באקדמיה בישראל נלקחו מכאן: https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/64a5fee7-6462-e811-80dd-00155d0...