פרופ' ענבל גושן והדוקטורנטית עדי קול גילו את המנגנון במוח שבורר חוויות משמעותיות בחיים שלנו ומייצר מהם זיכרונות ארוכי טווח

ספטמבר 21, 2020
Netai Benaim

דמיינו שאתם נמצאים במסיבה, מדברים ומכירים אנשים חדשים. סביר להניח שכבר ביום למחרת לא נזכור את רובם. אבל בין בליל ההיכרויות השטחיות במסיבה, היה אדם מסוים שתפס את תשומת ליבכם והותיר רושם ראשוני שלא ניתן להתעלם ממנו. רוב הסיכויים שגם בעוד מספר שבועות עדיין תוכלו לזכור את שמו, הלבוש שלו ועל מה שוחחתם. מדוע אנחנו לא זוכרים את כל שאר האנשים במסיבה אבל זוכרים אותו ספציפית? מדוע זיכרונות מסוימים נעלמים לאחר יום ואחרים נשאר לזמן רב? מחקר חדש של פרופ' ענבל גושן והדוקטורנטית עדי קול ממרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר מדעי המוח (ELSC) באוניברסיטה העברית, שהתפרסם לאחרונה במגזין היוקרתי Nature Neuroscience, מראה לראשונה שתאים בשם אסטרוציטים משתתפים באפקט ה"רושם הראשוני" ועוזרים לבחור איזו חוויה תקודד במוח שלנו ותתייצב לזכרון ארוך טווח.

 

עדי קול: "רוב החוויות שאנחנו חווים לאורך חיינו יקוטלגו כזיכרונות קצרי טווח וייעלמו עם הזמן, אך חלק מהחוויות יעברו תהליך של התייצבות במוח שלנו ויהפכו לזיכרון ארוך טווח שנוכל לשלוף שבועות ולפעמים אפילו עשרות שנים אחרי שקרו, גם אם היו חד פעמיים". זיכרונות ארוכי טווח, שנשמרים לאורך שבועות ועד עשרות שנים, מכווינים את ההתנהגות שלנו באופן מתמיד וקריטיים לשרידות ולהסתגלות של כל אורגניזם ולכן ככל שזיכרון נשמר לזמן רב יותר כך הוא משמעותי יותר עבורנו. ידוע לקהילה המדעית שהתחלת התהליך של יצירת זיכרונות מתרחש באזור במוח בשם היפוקמפוס, וזיכרונות ארוכי טווח קשורים לאזור נוסף בקליפת המוח (הקורטקס) הקדמי, אך מעט ידוע על הדרך בה זיכרונות ארוכי-טווח נוצרים. פרופ' גושן והדוקטורנטית עדי קול, מצאו כי כאשר אנחנו חווים חוויה חשובה שיוצרת "רושם ראשוני" חזק, עותק של הזיכרון אכן נוצר בהיפוקמפוס אבל באותו הזמן קבוצה מסוימת של נוירונים שולחת את המידע לאזור נוסף במוח – קליפת המוח (הקורטקס) הקדמית.

עדי קול

על מנת להבין באיזה אזור במוח ומתי מתחילים להיווצר זיכרונות ארוכי הטווח, החוקרות השתמשו במבחן זיכרון בעכברי מעבדה. בשלב הראשון של הניסוי, הונחו בחדר מסוים בו הם קיבלו זרם חשמלי חלש אך מפתיע. בשלב השני של הניסוי שמו אותם באותו החדר ביום למחרת ועד ארבעה שבועות מאוחר יותר, הם בעיקר עמדו במקום, דבר המעיד על פחד בקרב עכברים שנוהגים להסתובב בחופשיות; כלומר, העכברים זכרו את שהתרחש בחדר לפני זמן רב.

צילום: עדי קול

בשלב השני, החוקרות חזרו על הניסוי לאחר שביצעו מניפולציה על קבוצת תאי גליה (תאים התומכים במבנה המוח ומסייעים לתאי העצב בתפקודיהם) ספציפית בהיפוקמפוס בשם אסטרוציטים. במקרה זה, הזכרון השתמר ביום למחרת, אך לאחר חודש העכברים הפסיקו לחשוש מהחדר ונראה שהזכרון התפוגג. כלומר, מניפולציה על האסטרוציטים בהיפוקמפוס בזמן רכישת זיכרון לא השפיעה על זיכרון קצר טווח אבל כן פגעה בזיכרון ארוך טווח.

 

פרופ' ענבל גושן הסבירה את החדשנות של תוצאות הניסוי: "מצאנו לראשונה שבזמן למידה ישנה פעילות גם בהיפוקמפוס וגם בקורטקס. כאשר עשינו מניפולציה על אסטרוציטים בהיפוקמפוס, גילינו שהפעילות בקורטקס ירדה משמעותית. כלומר, האסטרוציטים מנעו מתאי עצב בהיפוקמפוס לשלוח עותק של הזכרון לקורטקס ובכך בלמו את תהליך היצירה של הזיכרון ארוך הטווח". קול הוסיפה "כבר זמן רב שהקהילה המדעית מנסה להבין כיצד מוחלט אילו חוויות יצרבו בזכרון שלנו לזמן רב ואילו לא. תוצאות המחקר הזה חושפות שהאסטרוציטים בהיפוקמפוס לוקחים חלק בהחלטה הזו כבר בזמן שאנחנו חווים חוויות חשובות. במידה וההחלטה חיובית לגביי ארוע מסוים, הוא יעבור במקביל שני תהליכים – האחד הפיכתו לזכרון קצר טווח, והשני כמועמד לארוך טווח".

פרופ' ענבל גושן. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

לקריאה נוספת באתר גלובס

למאמר המלא