כבוד נשיא האוניברסיטה, רקטור האוניברסיטה, חבר הנאמנים, עמיתי מקבלי ומקבלות תארי דוקטור לשם כבוד, זוכי הפרסים, בוגרות ובוגרים, אורחות ואורחים יקרים.
מה נורא ומה נפלא המקום הזה! המקום שבו עומדות עכשיו רגלינו יקר לי עד מאוד, ונפשי קשורה בו בחבלי אהבה וגעגוע.
שלושה מחבלי האהבה והגעגוע האלה ברצוני לחלוק אתכם עכשיו:
כאן, ממש בסמוך, במרחק פסיעות אחדות, בשעת בוקר מוקדמת, בעיצומו של יום חורף סוער בחודש פברואר שנת 1945, הגחתי מרחם אמי במחלקת היולדות של בית החולים "הדסה". אוירו הבשום של ההר, זה האוויר שהוא תערובת מופלאה של ניחוח אורנים וסממני קטורת מדברית, היה משב האוויר הראשון שהתדפק על נחירי אפי, וירושלים, זו הנשקפת מחלונות חדר התינוקות, העיר שכמאמר המשורר יהודה קרני, היא שלמה וכלולה, קטנה אך אין לה סופים, ומתכנסת ואינה מתכנסת בגבולה, היא זו הראשונה שהתדפקה על שמורות עיני שטרם נפקחו.
שנים אחדות לאחר מכן, בלילות העצמאות רוויי הקסם של ילדותי, בימים שהר הצופים היה מובלעת מבודדת, הייתי מביט כמכושף באלומת האור ששילח הזרקור שהוצב כאן, ובאלומת האור שהטיל הזרקור שהוצב כנגדו בהר הרצל, ובשעה ששתי האלומות, זו שממזרח וזו שממערב, נפגשו ברום הרקיע, ממש מעלי, ויצרו כמין חופת אור ידעתי שלכך מתכוון המתפלל בשעה שהוא מחנן לפני קונו: "ופרוש עלינו את סוכת שלומך".
בשלהי תקופת שירותי הצבאי פשטתי באחד מימי רביעי את מדי ולבשתי מדי שוטר ועליתי לכאן, למובלעת, בשיירת המשוריינים הדו-שבועית, המלווה במשקיפי או"ם סקנדינבים ובליגיונרים אדומי כאפיה. יום אחרי יום, ארבעה שבועות תמימים, סובבתי כאן סחור סחור בתעלות שביתרו את ההר ושלחתי מבטים עורגים אל עבר בית החולים שבו נולדתי ואל עבר בניין הספרייה הלאומית, מרחק קצר מאתנו, שם, הלכו הספרים יקרי הערך שנפשי יצאה אליהם והתכסו באבק באין אדם שידפדף ויקרא בהם, ובלילות הארוכים, כשניצבתי מרעיד מקור בעמדה שפניה אל פני צפון, היה מבטי מנסה להבקיע דרך בעד הגוש האפל של בתי שכונת הבוכרים, תל ארזה וכרם אברהם, אל עבר טבורה של שכונת גאולה, שם, בבית ילדותי המתינה לי אמי שאשוב. קשה היום להעלות זאת על הדעת, אבל הייתה זו אז הזדמנות נדירה, שמעטים מאוד הישראלים שזכו לה, לראות את ירושלים ממזרח.
אל חבלי האהבה והגעגוע האלה הצטרפה ב-28 ביוני 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, חוויה נוספת, רבת הוד, שאמנם לא זכיתי לחוות אותה ישירות אלא רק כמאזין לשידור הישיר ברדיו, וכוונתי לנאומו ההיסטורי של יצחק רבין, שנישא כאן, בדיוק במקום שאני עומד לפניכם. במשפט הפתיחה של המצביא רב התהילה ושל מי שיהיה לימים לוחם השלום עז הנפש אני מבקש לפתוח את דברי: "ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום ומלא ההוד הנשקף אל בירת הנצח שלנו, וצופה על פני במותיהן של קדמוניות עמנו יחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאוד. מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול בהעניקכם לי את התואר דוקטור לפילוסופיה. הרשו לי לומר את אשר על ליבי."
בזמן הקצר שעומד לרשותי ברצוני לזרוק מבטים חטופים לעברה של האוניברסיטה העברית דרך כמה משלל הפריזמות שמעמידה לרשותנו הספרות העברית שמלווה את הר הצופים באהבה וביושר כמאה שנים.
פתיחת האוניברסיטה ב-1925 לוותה בפרץ אדיר של ציפיות, תקוות ומשאלות לב.
המשורר יעקב כָּהָן, מי שהוציא מתחת לעטו את השורות "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", יצא מגדרו בשירו "על הר הצופים". האוניברסיטה היא בעיניו מבצר איתן לרוח, מקדש לאמת, מחסה נאמן לעם ה'; האוניברסיטה היא בעיניו בית שיעמוד על תלו ולא ימוט, נס לגויים שינהרו אליו מכל קצווי ארץ ומאיים רחוקים, מקום שכבוד אלוהים עליו חופף.
יוסף הֶפְטְמָן, לימים עורך עתון "הבוקר", חלק אף הוא שבחים מפליגים לאוניברסיטה שאך זה פתחה את שעריה. בשיר "צְאוּ וְרֹנוּ" הוא מכתיר אותה כדביר, כמגדלור, כבית מקדש שהמדע יִנְוֶה בוֹ.
המשורר אהרן צייטלין, אולי בזכות היסחפותו לעבר הפרפסיכולוגיה, מנבא כבר אז, ב-1925, כי אל לבני האדם לשגות באשליות לגבי מה שצופן להם העתיד וכי מלחמת העולם השנייה כבר אורבת בפתח: "והיה בשוב הדם לכסות עין-ארצות (ולא ירחק יום-הדם, בלבי אשורנו) וקרא גוי אל גוי מלחמת גוג-ומגוג ומלכו זוועות ושלטו מפלצות", ולעת זאת מייעד צייטלין להר הצופים את התפקיד שמלא הר אררט בעת המבול: "בראש הר הצופים היה התיבה! תכנס-נא אל בין כתליך, כתלי-רמים, נשמתנו המחכה לאחרית-הימים".
וכדרך העולם, כשוך תרועת הפסטיבלים ומשאלות הלב הממריאות שחקים, הגיע יום קטנות מתמשך לאין קץ, ארוך, רצוף קשיים, משברים, האכזבות וציפיות שמעט מהם זכו להתממש.
הראשונה שנותנת ביטוי לכך היא הֶניָה פֶּקֶלְמָן. חלוצת העלייה השלישית שכפועלת בניין לקחה חלק פעיל בבניין האוניברסיטה, קילפה את צבעי הטכניקולור המרהיבים שבה סופר המעשה וצבעה את המציאות הקונקרטית בחמישים גוונים של אפור. בספרה "חיי פועלת בארץ", שנחשב כאחד המקורות האותנטיים ביותר שנכתבו על חיי הפועלות בתקופת העליות החלוציות, היא מספרת על הימים שקדמו לחנוכת האוניברסיטה: "בעברנו לעבוד בהר הצופים נתנו לנו לרצף גג של בניין גדול. סיפרו אז שחושבים לבנות במקום הזה אוניברסיטה. מובן שדיברו על תכנית זו בלעג ובצחוק, כשם שנהגו אז בכלל 'לבטל' בלעג את כל התכניות".
מי שהסיט אחריה את וילון הקסמים שמשוררים וחרזנים פרסו מסביב למקום הזה ומסביב לעיר שלמרגלותיו היה אביגדור המאירי, מחברו של השיר "מעל פסגת הר הצופים". אך דומה כי רק מעטים מבין המזמזמים עד היום את שירו רב הפאתוס שנכתב כשנתיים אחרי פתיחת האוניברסיטה, מכירים את הבית שכל כך הרבה ידיים צדקניות טרחו להשמיט ולהעלים אותו: "בלב בוטח באתי הלום,/ הקים את הריסותיך/ אך איך אבנה את בית מקדשך/ אם אין שלום בין בניך?/ ספרדים, אשכנזים, תימנים, פלשים/ אוּרְפָלים וגוּרְג'ים וחרדים וחופשים". בית חושפני ומטלטל השופך אור עגום על אחד מצדדיה הפחות מוארים של החברה היהודית ההולכת ומתקבצת כאן-בארץ-חמדת-אבות כפי שהוא משתקף בעיני המתבונן עליה מנקודת התצפית הרמה הזאת.
בדיוק באותו מקום שבו עמד אביגדור המאירי ונשא מבטו מערבה, אל ירושלים העברית, עמדה כעבור שבעים שנה המשוררת דליה קוה והפנתה את מבטה מזרחה, אל ירושלים הערבית. בשיר, שעיקר כוחו בא לו מאיפוקו, מתבוננת המשוררת ב"אחוריים של הר הצופים", במחוזות שרבים מאתנו מעדיפים לעצום את עיניהם ולא לראותם. היא מישירה מבט אל הכפר עיסוויה, מקום שלא רואים מגדלים או כיפות של זהב או של כסף, מקום שלא רואים קריה יפהפייה אלא רק שמי קוצים וריח טיון דביק.
כך דרכו של מקום חי, פעיל, דינמי, שדימוייו המשתנים הופכים עם השנים לקלידוסקופ ססגוני עתיר גוונים וממדים, שפושט צורה ולובש צורה, מקום שמאז הקמתו מתמודד באומץ, בנחישות ובתבונה עם זיקתו, ובעיקר עם מחויבותו אל החברה שהקימה אותו ובתוכה הוא פועל, זיקה שבאה לכלל ביטוי בצירוף המופלא "ההר והעמק" שטבעו ראשי האוניברסיטה כבר בשנת 1936, בעיצומם של מאורעות הדמים שפקדו אז את הארץ.
את דברי אני מבקש לחתום בציטוט קצר מתוך דבריו של פרופ' חיים וייצמן, שנאמרו בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה בט"ו באב תרע"ח, 24 ביולי 1918: "נשמות גדולינו, יוצרי ההיסטוריה שלנו, מרחפות עתה מעל ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה לקראת תפקידים חשובים לאין קץ", וייצמן אכן התכוון כל ימיו למלים הללו.
לפני כשבועיים ביקרתי בביתו שבמכון, ב"ארמון הלבן" כפי שהוא נקרא בפי הרחובותים. בחדר עבודתו ניצבים זה לצד זה דיוקנאותיהם של גדולי העולם, לויד ג'ורג' והלורד בלפור, וינסטון צ'רצ'יל ואלברט איינשטיין, עם הקדשות נלבבות לבעל הבית; בחדרה של ורה רעייתו תלויים תצלומיהם של שני בניהם ושל נכדם היחיד, ואילו את כותלי הטרקלין מקשטים עבודותיהם של טובי האמנים וביניהם ציורים של אוֹטְרִיוֹ. בחדר השינה של חיים וייצמן, על הקיר הערום שמעל מיטתו, תלוי ציור קטן מידות, פשוט וצנוע פרי מכחולו של הצייר הארץ-ישראלי אהרן שאול שוּר, ציור שהיה הדבר האחרון שווייצמן ראה בטרם נפלו עליו חבלי שינה והדבר הראשון שראה כשפקח את עיניו. השמש השוקעת צבעה בארגמן את מצבת האבנים הערירית, אבן הפינה שווייצמן הניח בבסיסה את מגילת הייסוד של האוניברסיטה, והציפה בנגוהות זהב את הרי יהודה ומואב שברקע. "נדמה לי כי ההרים אשר שינו צורתם הביטו משתאים," כתב וייצמן בזיכרונותיו ואחר כך הוסיף ש"אולי מנחשים הם שזו תחילת שיבת בניהם".
"אין זה ציור גדול," נהג וייצמן לומר כשעיניו נעוצות בציור שאלמנתו של הצייר שור העניקה לו כשי במלאת לו שבעים וחמש שנים, "אבל אני אוהב אותו מאוד. בשבילי הוא מגלם חיים שלמים. דבר גדול הוא להניח אבן פינה, ואות כי יש לעבוד ולהתאמץ כדי להקים את הבית."
כולנו, מקבלי ומקבלות התארים, מורי ומורות האוניברסיטה, וגם אנחנו מקבלות ומקבלי תוארי הדוקטור לשם כבוד והפרסים, כולנו נוטלים חלק בעבודה ובמאמץ המשותף להקים את הבית, זה שממנו פינה וממנו יתד לכל חיינו כאן, והלוואי שיהי נועם ה' אלוהינו עלינו ופועל ידינו ירצה.