קשה לחפש את הארוחה הבאה בידיעה שברגע זה אתה עצמך חשוף לבעלי חיים, שעבורם אתה מהווה את הארוחה הבאה. כדי לבחור את ההתנהגות ההגנתית הטובה והיעילה בכל רגע נתון, מעריכות חיות באופן מתמיד את מידת הסכנה בסביבתן. הן חייבות להשתמש בכל המידע החושי הזמין עבורן, ולייצר תמונת מצב מדויקת שתכוון את החלטתן - האם לשחר למזון באזור מסוים או להסתלק ממנו. יכולתן של חיות לזהות סכנה הינה חיונית לשרידותן, אבל התנהגות זהירה יתר על המידה עלולה להשפיע על יכולתן לצרוך די מזון כדי לשרוד.

מחקר שבוצע לאחרונה, לפני התפרצות הקרונה, בקבוצת המחקר של פרופ' דרור הבלנה מהחוג לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות באוניברסיטה העברית, בראשות הדוקטורנט משה זגורי, ופורסם בכתב העת Functional Ecology בדק האם חיות טרף משתמשות בסימנים המעידים על סביבה בטוחה, בנוסף לסימנים המצביעים על סכנה, כדי לשפר ולדייק את הערכת הסכנה שלהם. המחקר נערך על טחבן המדבר, סרטן יבשתי מסדרת השווה רגליים החי בסביבה מדברית (דומה לאורי-כדורי הנפוץ בצפון הארץ ובמרכזה). טחבן המדבר חי בזוגות מונוגמיים עם כ-70 צאצאים המזהים זה את זה. קיים טיפול הורי ויש מטלות יומיות המבוצעות על-ידי כלל המשפחה. הטורף העיקרי של הטחבנים, עקרב בשם עביד צהוב, אורב לטחבנים במחילתו אשר בפתחה ניצבת תלולית אדמה (ראו תמונה). מחקרים קודמים הראו כי תלולית זו מהווה סימן לסכנה עבור הטחבן. יחד עם זאת, מינים נוספים בבית הגידול המדברי הזה אשר אינם טורפים טחבנים יוצרים אף הם תלוליות אדמה דומות על ידי חפירת מחילות או במהלך נבירה וחיפוש מזון בקרקע.

במחקר נבדקו תגובותיהם ההתנהגותיות של טחבנים כאשר אלה נתקלו בתלוליות אדמה. המחקר נערך בתנאי שטח, והשווה בין פרטים שונים של טחבנים החיים במחילה אחת. "מיקדנו את החקירה שלנו בבדיקה כיצד הטחבנים המדבריים מגיבים בהתגוננות לתלולי אדמה שנחפרו, אפילו בהיעדר רמזים טורפים ישירים. איתרנו בשדה 19 מחילות קטנות של האיזופודים הללו, והקפנו כל אחת עם שש תלוליות אדמה, כך שבכל אחת מהמחילות שלהם היה תל אחד שנותר ללא ריח, תל אחד עם ריח של עביד צהוב, ועוד ארבעה תלים של ארבעה מינים לא טורפים". 

התוצאות הראו כי הטחבנים עשו שימוש במידע הטמון בריחות של המינים שאינם טורפים, כדי לדעת אם לגשת לאוכל או לוותר עליו. כיוון שהריחות הללו מקטינים את ההסתברות שהתלולית מעידה על הימצאות מחילת עקרב (ומגדילים את ההסתברות שהיא נוצרה על ידי מין שאינו טורף), הטחבנים הציגו תגובות פחות הגנתיות במפגשם עם תלוליות שהכילו ריחות, לעומת תלוליות הביקורת. "מחקר זה מדגים לראשונה את השימוש בסמנים המעידים על ביטחון, ומראה כי ריחות של מינים שאינם טורפים יכולים בהחלט להוות מרכיב חשוב עבור תהליך הערכת הסיכון של בעלי חיים מסוימים. היעלמות מינים או שינוי בערוצי המידע הללו יכולים להשפיע משמעותית על התנהגות בעלי החיים ועל יכולתם להעריך נכונה את מידת הסיכון בסביבה".

במחקר המשך של פרופ' הבלנה וצוותו, שבוצע ממש לאחרונה, נבדק עד כמה הטחבנים מוכנים להסתכן כדי לבדוק אם הטורפים שלהם נשארו במקומותיהם – כלומר לעדכן את עצמם לגבי הסיכון המרחבי "במחקר האחרון שביצענו התברר לנו שאחרי שנותנים לטחבנים ללמוד את השטח, הם הולכים למחילה של הטורפים שלהם ובודקים בזהירות אם הם 'נמצאים' בבית. אם ה'אויבים' שלהם בבית, הטחבנים הולכים לכיוון אחר ואם לא אז הם מתייחסים לאזור כאזור ללא סיכון". 

 

לקריאת המאמר: https://besjournals.onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1111/1365-2435.13509