מחקר חדש חושף כי עלייה בשכיחות הסופות, לצד ירידה בהתאדות לפני כ-20 אלף שנים, היוו ככל הנראה גורמים משמעותיים שאפשרו את המעבר ליישובי קבע וחברה חקלאית
האקלים בשיא תקופת הקרח האחרונה במזרח התיכון, לפני כ- 20 אלף שנים, לרוב נחקר באמצעות מידע עקיף הנאסף ממערות נטיפים, מפלסי אגמים, שאריות צמחייה קדומה ועוד.. מחקר חדש, של ד''ר אסף הוכמן מהאוניברסיטה העברית וד"ר פטריק לודוויג מהמכון הטכנולוגי בקרלסרוהה, גרמניה, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי ''Environmental Research Letters'', חוקר לראשונה את התקופה באמצעות מודלים אקלימיים בהפרדה מרחבית גבוהה, המדמים את התנאים ששררו בשיא תקופת הקרח האחרונה. לפי תוצאות המחקר, עלייה בשכיחות הסופות, לצד ירידה בכמות הגשם ופיזורו לאורך כל העונה, ככל הנראה אפשרו את המעבר של בני האדם ליישובי קבע וחברה חקלאית.
המזרח התיכון וישראל שימשו כמסדרון היבשתי העיקרי להגירת בני אדם קדומים מאפריקה לכיוון אירופה ואסיה, כחלק מתהליך של מעבר מחברה של ציידים לקטים לחברה של יישובי קבע וחקלאות. אכן, העדויות הראשונות לתרבויות חקלאיות נמצאו באזורינו. התחזיות האקלימיות לאזור זה, מצביעות על מעבר לאקלים חם ויבש יותר, שמלווה בשכיחות ובעוצמה גבוהות יותר של אירועי מזג אויר קיצוני. החוקרים עשו שימוש בשני מודלים אקלימיים ייעודיים שמאפשרים לערוך השוואה בין תנאי מזג האוויר אז והיום, ובכך לבחון הבדלים בין משתנים שונים כמו טמפרטורה, אידוי, גשם, שכיחות הסופות ועוצמתן. מהתוצאות עולה כי שינויים דרמטיים ביחס שבין כמויות הגשם והאידוי (כלומר הרבה פחות אידוי לאורך השנה ובעיקר בקיץ כתוצאה מטמפרטורה נמוכה יותר מהיום בכ- 5 מעלות) בשיא עידן הקרח האחרון, הובילו להיווצרות אקלים רטוב ונוח יותר לבני אדם ולכן אפשרו, בנוסף לגורמים אחרים, מעבר ליישובי קבע וחברה חקלאית.
ד''ר הוכמן: ''סופות החורף באותה העת היו ככל הנראה שכיחות יותר מהיום, אך עם פחות גשם בכל סופה. כלומר, הגשם היה מפוזר יותר על פני העונה, זאת בניגוד לסופות קצרות ועצימות שאנו רואים בשנים האחרונות וחוזים כי יימשכו גם בעתיד. הבנה טובה יותר של אקלים העבר והקשר שבין האדם לאקלים ולסביבתו הטבעית באלפי השנים האחרונות מסייעת בהערכות לשינויי האקלים בהווה ובעתיד".
פרסומים בתקשורת: מעריב