"האם אלו פניו של האלוהים?", זו השאלה שהופיעה השבוע על גבי השער של כתב העת המדעי "Biblical Archaeology Review" ומתקשרת לעבודתו המחקרית פורצת הדרך והמהפכנית של פרופ' יוסי גרפינקל, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. במחקרו ביצע פרופ' גרפינקל השוואה בין צלמיות של אלים זכריים שנמצאו בחורבת קיאפה, במקדש בתל מוצא שליד ירושלים וממצא נוסף מאוסף משה דיין שבמוזיאון ישראל.

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בחורבת קיאפה נתגלתה צלמית של ראש גבר מהמאה העשירית לפנה"ס. בחפירות מאוחרות יותר של רשות העתיקות במקדש שבתל מוצא נתגלו שני ראשים דומים בחצר של מקדש יהודאי, מהמאה ה-9 לפנה"ס. במוצא התגלו בנוסף גם שתי צלמיות סוסים כשהחופרים חשבו בתחילה כי מדובר בארבע צלמיות שונות. בנוסף, במוזיאון ישראל, באוסף משה דיין, נמצא כיום כלי חרס ייחודי של ראש המחובר לסוס, הדומה לפרש על סוס, כשהראש שלו דומה לראשים שנמצאו בחורבת קיאפה ובתל מוצא. התבוננות מחודשת בצילומי ותמונות הפסלים גרמה לפרופ' גרפינקל להסיק כי יש קשר אפשרי ביניהם.

במאמרו ניתח פרופ' גרפינקל את כל הראשים שנמצאו באתרים חורבת קיאפה ותל מוצא, והשווה אותם לממצא נוסף שנמצא כיום במוזיאון ישראל, שהגיע משוד עתיקות לאוסף ההיסטורי של משה דיין ומשם למוזיאון. הראשים שהתגלו בחפירות בחורבת קיאפה, שגודלם כחמישה ס"מ, כוללים עיניים בולטות, אוזניים מחוררות, אף גדול ופה בולט. לטענת פרופ' גרפינקל, מכיוון שהאוזניים מנוקבות ייתכן שהיו עליהן עגילים. בנוסף, הראש הוקף במעגל של חורים, אולי כדי לסמל שהדמות חובשת כתר. בגלל שמדובר בדמות גבר, פרש על סוס, שנמצא במקדש בתל מוצא, מתקופת ממלכת יהודה, פרופ' גרפינקל הסיק מעל לכל צל של ספק שהיא מייצגת דמות של אל, וקישר את הדמות לאלוהים הישראלי.

פסלי הראש שנחשפו מן המקדש בתל מוצא כוללות כיסוי ראש ותווי פנים ברורים - עיניים בולטות, אוזניים, אף ופה. לאחד הפסלים יש שורת נקבים שמזכירים חריטה של זקן. המחשבה הראשונית של החוקרים שמצאו את הפסלים הייתה כי מדובר בארבע צלמיות שונות, כשהסוסים השתמרו בצורה כמעט מושלמת וכך גם הראשים. אולם לאחר השוואה לצלמית הפרש ממוזיאון ישראל, בה נראה ראש הדומה בצורתו לראשים שנמצאו בתל מוצא, כשהוא מחובר לסוס, הועלתה עכשיו ההצעה כי במקדש בתל מוצא נמצאו למעשה שתי צלמיות של פרשים. אם כן, מיהו אותו הפרש על הסוס שהתגלה במוצא?

החוקר מהאוניברסיטה העברית מסיק במחקרו כי בשלב קדום ביותר הפולחן הדתי כלל פסלי אלים, כשאנשים עלו לרגל כדי לראות את פני האל. עניין זה ניתן לראות בציטוטים מהתנ"ך כמו העלייה לרגל למרכזי פולחן בשילה ובירושלים, המתוארים בביטוי "צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים-לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים" (תהילים מב, ג). המאמין היה רואה את פני האל ובאותה העת האל היה מסתכל לעבר המאמין. זהו רגע מיוחד וקסום שנרקם בין המאמין לאל, שקושר בין החומריות לרוחניות, בין האדם בר-החלוף והאל הניצחי, ומהווה את תמצית החוויה הדתית באותה התקופה. הרגע הזה מתואר גם בברכת הכוהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

זאת ועוד, מסורות מקראיות רבות מתארות את האל כרוכב בשמיים או בעננים, אך ישנם גם טקסטים שמציגים אותו כרוכב על גבי סוס. לדוגמה, בחבקוק ג', ח', נכתב, "כי תרכב על סוסיך, מרכבותיך ישועה", או במלכים ב' (ב', י"א): "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו". אי לכך, פרופ' גרפינקל הסיק כי הפרשים על הסוסים שנמצאו במקדש בתל מוצא מייצגים את דמות האלוהים הישראלי.

בשלב מאוחר יותר התגברה התפיסה התיאולוגית של איסור פסל ותמונה, והביטוי "לראות פני אלוהים" הפך למטאפורה של עלייה לרגל. האיסורים הוקשחו, הציוויים האלוהיים התחזקו. המסורת המקראית, כידוע, מתנגדת באופן ברור ונחרץ לפסלי אלים, שהיו נפוצים בכל העולם העתיק וגם בתרבות הכנענית, אבל בני ישראל הוסיפו לסגוד לפסל ותמונה מעת לעת, והתיאורים המקראיים מרבים לתאר את בני ישראל שאינם ממלאים את הציווים האלוקיים וסוגדים לבעל ולאשרה, "אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב', ב').

במילים אחרות, הממצאים מעידים על תהליך ארוך, שנמשך כמה מאות שנים, במהלכו התפיסה הדתית השתנתה – מהנוהג להשתמש בייצוג של פסלי ראשים ופרשים עד לאיסור מוחלט של צלם ותמונה בהיכלי קודש. מבחינה עובדתית, פסלי הראש שנמצאו תוארכו לחלקה הראשון של ממלכת יהודה, במאה העשירית והמאה התשיעית לפנה"ס, אך לא נמצאו כאלה בחלק השני של הממלכה, במאה השמינית ובמאה השביעית לפנה"ס. 

ראוי לציין כי ממצאים אלו מרתקים מאוד גם מכיוון שבארכיאולוגיה של תקופת המקרא לא זוהו עד כה פסלים זכריים המייצגים את אלוהי בני ישראל. למעשה, במשך מעל ל-100 שנות מחקר בממלכות ישראל ויהודה נמצאו אלפי צלמיות נשים, אך לא צלמית אחת שמייצגת דמות גבר. הפסלים כללו לרוב עירום, של נשים המזיקות את החזה שלהן. מקובל היה לקרוא להן צלמיות פריון והן שימשו עבור פולחן ביתי. פרופ' גרפינקל מסכם: "כל השנים לא התגלו במקביל בחפירות צלמיות גברים. לאחרונה, כפי שתיארנו במאמר שפורסם, מצב זה השתנה".

 

 

פרסומים בתקשורת ובמדיה החברתית:

לראיון מקיף במסגרת "באים אל הפרופסורים" ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=wSYzb0V3MYg&app=desktop

https://www.ynet.co.il/article/HkrEDeEZP

https://www.news1.co.il/Archive/001-D-429810-00.html