אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא ללא ספק ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. ההתפשטות המהירה שלהן בארץ מובנת בדרך כלל כתוצאה של אידיאולוגיה משיחית, במיוחד, של תנועת המתיישבים הדתית-לאומית. מאמר חדש מציע דרך שונה להסתכל על המצב: לא המניעים האידיאולוגיים, אלא המדיניות הכלכלית המיטיבה של הממשלה באזור מאז שנות ה-80 היא הסיבה להתרחבות מפעל ההתנחלויות. המאמר נכתב על-ידי ד"ר ארז מגור מתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה וד"ר מרקו אלגרה מאוניברסיטת ליסבון, והתפרסם לאחרונה בכתב העת Political Geography.
החוקרים אימצו נקודת מבט מדינתית כדי לבחון את שינויי העומק במדיניות הפיתוח של הדיור בישראל מאז שנות ה-80 ואת ההשפעה על ההתנחלויות. "התמקדנו בעיקר בהתנחלויות עירוניות גדולות, עם יותר מ-5,000 תושבים כ-20-30 ק"מ ממרכז ת"א או ירושלים, שעד כה זכו לתשומת לב מעטה במחקר, ובמיוחד בתפקיד משרד השיכון והדיור בהקמתן", מסביר ד"ר מגור.
ממצאי המחקר מראים שהחל משנות ה-80, משרד השיכון ריכז את מרבית ההשקעה הציבורית במטרה לפתח התנחלויות באזורי ביקוש בגבול הקו הירוק או בסמוך לו. "ההוצאה הציבורית באזור יהודה ושומרון גדלה ב-300% וכך גם גידל היקף הבנייה בחסות משרד השיכון. בשנת 1984 יהודה ושומרון הפכה לאזור הגאוגרפי עם היקף בניית הדיור הגדול ביותר במדינה, כאשר כ-75% מהבנייה נעשתה בהתנחלויות עירוניות", מדגים ד"ר אלגרה. לטענת החוקרים, כ-85% מכלל ציבור המתנחלים מתגורר בהתנחלויות עירוניות אלה הסמוכות לקו הירוק, וההשקעות באזור זה נועדו, בראש ובראשונה, להתמודד באופן חלקי עם לחצים גוברים לדיור בר השגה בקרב הציבור הישראלי הכללי ואף לטפל בבעיות הרווחיות של תעשיית הבנייה הפרטית שנמצאה במשבר. במטרה להפוך את ההתנחלויות ליעד מגורים אטרקטיבי שיספק מענה הולם למצוקת הדיור, נאלץ משרד השיכון לחרוג ממדיניות הליברליזציה שקידם בשאר הארץ, לפיה המדינה מצמצמת משמעותית את היקף הבנייה הממשלתית והציבורית. מגור מדגיש כי "הוצאות הדיור מטעם משרד השיכון הובילו להורדת מחירי הדיור בהתנחלויות במידה משמעותית ממחירי דירות דומות בערים כמו ירושלים, כפר סבא או פתח תקווה. בפרסומות של דירות באריאל, לדוגמא, צוין שהודות לסיוע הממשלתי יכול זוג צעיר לרכוש דירת 3 חדשים בשווי 1,750,00 ₪ במחיר 75,000 ₪ בלבד".
בנוסף לבנייה ישירה, המשרד הפעיל בתקופה זו גם סדרה של תכניות סיוע עבור תושבי ההתנחלויות, כמו הלוואות ומענקים. חוקרים מסבירים כי היקף המשכנתאות והמענקים שנהנו מהם תושבי ההתנחלויות עלה עד חצי בהשוואה למה שקיבלו רוכשי דירות באזורי פיתוח שבתחומי הקו הירוק. מעורבות משרד השיכון לא הסתכמה רק בתחום הדיור אלא כללה גם השקעה אדירה בהקמת תשתיות, סלילת כבישים ופריסת רשתות ביוב, מים, חשמל ותקשורת. בשנות ה-80, יותר ממחצי ההוצאות על תשתיות במסגרת הקמת שכונות חדשות בשטחים הושקעו בשבע ההתנחלויות הגדולות דאז. החוקרים מוסיפים כי המשרד מימן גם הקמה של מוסדות ציבור בשטחים, כדוגמת בתי ספר, מרפאות ומרכזים קהילתיים. לטענת ד"ר אלגרה, מוסדות אלו אמנם סיפקו לתושבי ההתנחלויות מגוון של משרות ציבוריות, אבל קרבתן של ההתנחלויות העירוניות לתל אביב וירושלים אפשרו לתושביהן להישען בעיקר על מרכזי התעסוקה והשירותים הקיימים שבתוך ישראל הריבונית. הסיוע למתנחלים אפשר למדינה להמשיך ולצמצם את מדיניות הרווחה האוניברסלית בתוך הקו הירוק, אך להציע תחליפים מסוימים בתחום של דיור, תשתיות ורווחה בשטחים. לטענת ד"ר מגר, ניתן לראות זאת כסוג של מנגנון פיצוי שניתן רק במסגרת ההתנחלויות.
השקעת המשאבים וסבסוד עלויות הדיור בהתנחלויות הסמוכות לאזורי הביקוש יצרו הזדמנות גם לשיתוף פעולה עם מגזר הבנייה הפרטי. "השקעה ציבורית גוברת בדיור, כבישים ותשתיות בהתנחלויות עירוניות כמו אריאל, מעלה אדומים, קרני שומרון, ביתר עלית וגבעת זאב, הממוקמות באזור של תל אביב וירושלים היו גורם מרכזי בהאצת תהליכי ההגירה להתנחלויות ומהווים, עד היום, את סוד הצלחתן", מסכמים מגור ואלגרה. השקעות אלו משכו מספר הולך וגדל של קבוצות בחברה הישראלית שלאו דווקא היו שותפות לאג'נדה האידיאולוגית-דתית של תנועת ההתיישבות, אבל נזקקו לפתרונות דיור וחיפשו הזדמנויות חדשות לשפר את מעמדן. עם הזמן, קבוצות אלו הפכו לא רק ללקוחות העיקריים של מפעל ההתנחלות אלא גם לבסיס התמיכה הפוליטי של מפלגות הימין, שכן הנתונים מראים שמרבית הציבור בהתנחלויות תומך במפלגות אלה. במילים אחרות, הטבות הדיור השונות שסיפקה המדינה אחראיות להתרחבות ההתנחלויות על-ידי חלק גדול מהציבור הישראלי.