המס הורוד הוא מס סמוי שמוטל על נשים בלבד, ומשמעותו מחיר גבוה יותר על מוצרי צריכה בסיסיים. למה זה קורה וכיצד אנחנו יכולות לשנות את זה?
תארו לעצמכם שהייתם נכנסים לחנות, ועל מוצרים מסוימים היו שתי תוויות מחיר - מחיר אחד למי שנולד בקיץ ומחיר אחר, גבוה יותר, למי שנולד בחורף. נשמע הזוי? זה מה שקורה לנשים. את נכנסת לחנות בגדים לקנות חולצה, קונה שמפו, דאודורנט, סכין גילוח, הולכת להסתפר "רק להוריד קצוות"- תשלמי יותר. למה? כי אולי לא נולדת בחורף אבל נולדת אישה.
בפברואר 2016 עלתה על המוקד רשת בתי המרקחת הבריטית "Boots". נחשף כי הרשת נהגה לגבות מחיר גבוה בעשרות אחוזים על סכיני הגילוח החד פעמיים לנשים שמכרה, שהיו זהים בכל צורה ואופן לסכיני הגילוח לגברים, פרט לעובדה ש… היו ורודים. הצרכניות זעמו, Boots הורידה את המחיר, והפרלמנט הבריטי נדרש לדון בשאלה האם מדובר בתופעה חד פעמית או שמא, באמת, נשים משלמות יותר?
מסתבר, ש Boots לא לבד, ושתמחור מגדרי הוא לא רק בעיה של אנגלים. בדיקה שנערכה בעקבות הדיון בפרלמנט העלתה שנשים, ילדות, ונערות משלמות בממוצע 37% יותר על בגדים, מוצרי טיפוח וצעצועים. בדיקה מקיפה שנעשתה על ידי עיריית ניו יורק, השוותה את המחיר של למעלה מ- 800 מוצרים עם גרסה נשית וגרסה גברית, והגיעה למסקנה שאחרי שקלול פרמטרים של איכות, הגרסה הנשית יקרה ב 7% מגרסת המוצרים הגברית. מחקר שנעשה ב- 2009 בארצות הברית מראה כי נשים משלמות ריבית גבוהה יותר אפילו על משכנתאות לדיור.
הבדלי המחירים מתחילים כבר מינקות - כסא תינוק ורוד לרכב יעלה יותר מכסא כחול, אופני ילדים פרחוניים יעלו יותר מאשר אופני ילדים חלקים, יותר ממחצית הפעמים הצעצועים לבנות עולים יותר וזה לא כי הלו קיטי נחשבת יותר מספיידרמן.
התוספת הזאת, או כמו שקוראים לה, המס הורוד (The Pink Tax), שייכת למחלקה של המיסים הסמויים. אלה מיסים שלא מדברים עליהם, המדינה לא מטילה אותם באופן רשמי, הם נמצאים שם כמובנים מאליהם ולא פשוט למדוד ולכמת אותם. מס כזה יכול להיות למשל, דמי משלוח שעולים יותר לאנשים שחיים בפריפריה, או תשלום גבוה יותר לאינסטלטור במקומות בהם אין תחרות. לגבי נשים, המס הזה מרגיז במיוחד, כי הוא לא נגרם באמת מעלות נוספת בייצור המוצרים, הובלה, או מתן השירות. אותו מקום, אותו מוצר ואותן עלויות ייצור - אבל מחיר אחר.
מלבד המס זה, ישנן עלויות רבות נוספות שאנחנו כנשים משלמות על מנת להמשיך להתנהל בחיי היום-יום שלנו, למשל מוצרי ההיגיינה לווסת החודשית. גם כאשר דיברו בשלהי חודש נובמבר האחרון על ״רפורמת הפארם״, שמטרתה הייתה להוריד בעלויות שוק התמרוקים, התייחסו למוצרי הקוסמטיקה והבישום אבל, למרבה ההפתעה, שכחו ממוצרי המחזור, כאילו אין מדובר במוצר בסיסי שנמצא בשימוש של חצי מאוכלוסיית המדינה. כך יוצא שגם ההוצאות של נשים גדולות יותר, גם ההזדמנויות שלהן פחותות וגם הן מרוויחות פחות כסף (אבל זה כבר ענין לטור אחר). יקר לנו וזה קשה לנו.
למה זה קורה? הסיבה הראשונית היא החלוקה הבסיסית של מוצרים רבים למוצרי נשים ומוצרי גברים, חלוקה, שיושבת על נטייה אנושית בסיסית לדיכוטומיה מגדרית. חברות מסחריות רוכבות על הנטייה הטבעית הזאת ועל החלוקה המובנית הטבועה בנו ומנצלות אותה כדי לגבות מחירים גבוהים יותר. בנוסף לזה, נשים מראות יותר נאמנות למותגים, בממוצע, מגברים, ונשים נאמנות יותר לנותני שירות ספציפיים (למשל מותג שמפו מסוים, או הנאמנות לאילנה הספרית) מאשר גברים. התוצאה היא שנשים מצד אחד "זוכות" למחיר גבוה יותר, ומהצד השני ממשיכות לרכוש את אותו המותג בגלל הנאמנות שלהן.
מה עושים? מדברים על זה - דרך מימון מחקרי השוואה, שיציפו את התופעה, עד למחאות צרכניות שכבר הוכיחו את עצמן. השלב הבא, חקיקה - מקומות שונים בארצות הברית כמו עיריית ניו יורק, או מדינת ורמונט אסרו בחוק על תמחור שונה. אז למה אצלנו זה עדיין לא קורה?
אנחנו, בתור נשים באקדמיה, כבר מרימות את הכפפה וקוראות לאוניברסיטה להצטרף למאבק ולהכניס מוצרי היגיינה לשירותים, באותה צורה שבה היא מספקת נייר טואלט.
יום האישה הוא ההזדמנות שלנו לאחד כוחות - מנהלי ומנהלות מותגים, משרדי פרסום, יצרנים ורשתות שיווק, צרכניות וצרכנים, ונקדיש מחשבה למסים הסמויים. נבין שגם פעולות עסקיות יומיומיות כמו קביעת מחירים, או סימון צעצועים כמיועדים לבנות בלבד או או לבנים בלבד, יכולות להיות חלק מהמנגנון החמקמק של המיסוי הסמוי. מודעות, שבעקבותיה יבואו פעולה וחקיקה, יקרבו אותנו עוד צעד בדרך לשוויון הזדמנויות אמיתי.
פרופ' רננה פרס מביה''ס למנהל עסקים, יחד עם הסטודנטיות דנה טיילר ונסיה מוראי