בימים אלה של מגיפת הקורונה, שמסרבת להיעלם מעולמנו, והניסיונות לחזור לשגרה, כולנו נעשים ערים לדברים שלקחנו עד כה כמובנים מאליהם. צרכים בסיסיים הופכים למותרות, תכניות קטנות כגדולות מתבטלות, שיגרה חדשה משתלטת על זו המוכרת, וכולנו למדנו להשתמש בזום בין לילה. אנשים בכל רחבי העולם יוצאים מגדרם להיות בקשר תכוף יותר עם חברים ובני משפחה. הצורך שלנו בתקשורת חברתית באמצעות קול, מראה, מחוות, וגם מגע (מרפקים!) רק התחדד מאז פרוץ המגיפה. כל אלה ועוד הם חלק ממה שמגדיר אותנו כמין חברתי, והם חיוניים לרווחתנו. כשאלה נשללים מאתנו, כמו בחודשיים האחרונים, מוזיקה היא גשר שיכול לחצות קירות וירטואליים וממשיים, והיא מאפשרת לנו להרגיש יחד, כמעט לגעת זה בזה, ולו לרגע קט. תחילה באיטליה ואז בערים בכל רחבי העולם, אנשים יצאו למרפסות ולרחובות כדי לשיר יחד ולהודות לצוותי הרפואה הנמצאים בחזית המאבק בנגיף. ביום העצמאות שלנו, אותו נעביר כולנו בסגר, יש חשיבות רבה להמשיך לשיר ביחד, ליהנות ביחד מהמוזיקה ולהתחבר יחד באמצעותה. אתם לא יודעים כמה זה חשוב לבריאות שלכם.

כשאנחנו שרים יחד אנו מסתנכרנים גם לקצב וגם זה אל זה. לא רק ברמת התנועה אלא גם ברמה הרגשית. כולנו חווים יחד את נקודות השיא במוזיקה, אנו נושמים יחד עם כל סיום משפט, ואנחנו חווים יחד את העולם הרגשי שעולה מתוך המוזיקה והטקסט. אנו יוצרים הרמוניה עם קולותינו השזורים בתחושה שהסכום גדול מחלקיו. אין זה מפתיע שמחקרים מצאו כי שירה במקהלה (במיוחד מקהלת חובבנית שאין בה את הלחץ של מקהלה מקצועית), משפרת את מצב הרוח, מפחיתה רגשות שליליים ותחושת דחק, ומגבירה את האמון והגיבוש החברתי בקרב המשתתפים. מספר מחקרים מצאו גם כי השתתפות בשירה במקהלה מעלה את רמות האוקסיטוצין ומפחיתה את רמות הורמון הדחק קורטיזול. אוקסיטוצין, המכונה "הורמון האהבה" הוא נוירופפטיד המסדיר התנהגות חברתית המקדמת קשר זוגי, טיפול הורי והתנהגויות של התקרבות, לכידות והיקשרות. עדיין נדרש מחקר רב על מנת להבין טוב יותר את מכלול ההשפעות הפיזיולוגיות של שירת מקהלות, אולם אין מחלוקת לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות החיוביות שלה.

כמו כל תופעה הנטועה כה עמוק בהיסטוריה האנושית, גם המוזיקה מעוררת שאלות רבות. האם המוזיקה הופיעה ״רק״ לפני כ- 70,000 שנה, לצד חפצי התרבות הראשונים האחרים כמו ציורי מערות, או אובייקטים סימבוליים (כמו אלה שנמצאו במערת בלומבוס בחוף דרום אפריקה), או אולי עוד הרבה לפני כן? הארכיאולוג סטיבן מיטן למשל מאמין שמוזיקה, או צורה אחרת של תקשורת מוזיקלית, התפתחה כבר לפני 200,000 שנה בקרב ההומו ספיאנס וההומו נאנדרטליס גם יחד. בניסיון לפענח את שורשי המוזיקליות, השוותה האנתרופולוגית האבולוציונית דין פאלק דפוסי תקשורת אם-תינוק של בעלי החיים הקרובים לנו ביותר (שימפנזים וקופי בונובו), לדפוסים שנמצאו בבני אדם. היא מציעה תיאוריה מרתקת שלפיה שורשי המוזיקה מצויים בתקשורת בין האם לתינוק. אחד ההבדלים הדרמטיים ביותר בין תינוק אנושי לתינוק שימפנזה הוא בבשלות המוחית. מוחו של התינוק האנושי אינו מגיע להבשלה מלאה בלידתו בגלל המגבלה בגודל הראש שיכול לעבור בתעלת הלידה. מגבלות אלה נוצרו כתוצאה משינוי בתנוחה כאשר בני האדם הזדקפו – דבר אשר שינה את גודל ומיקום האגן. ואכן, בעוד שתינוק שימפנזה יכול תוך מספר שעות להיתלות על פרוות אמו והיא תישא אותו על גבה, תינוק אנושי הוא חסר ישע לחלוטין ולא מפותח מבחינה מוטורית. אימהות האדם הקדמון נשאו את התינוק בזרועותיהן. אבל כשהן עסקו באיסוף מזון למשל היה עליהן להניח את התינוק - פעולה שללא ספק עוררה קריאות מצוקה. הדרך היחידה להרגיע את התינוק מרחוק הייתה באמצעות קוליות מרגיעה (מעין טרום-שפה) שיכולה הייתה להחליף, לפחות באופן זמני, את המגע הגופני ההדוק.

אכן, עד היום הדיבור המכוון לתינוק קרוב מאוד למוזיקה במאפייניו - גובה צליל גבוה, דיבור מתנגן בקצב איטי עם חזרות רבות היוצרות תחושת קצב. במובן זה שורשי המוזיקה נמצאים בצורך שלנו במגע אנושי ובקרבה, והיא משדרת תחושה של נוכחות אנושית אליה אנו יכולים להתחבר.

מוזיקה עם זאת אינה רק תקשורת קולית עם שינויים בהנגנה. יש לה פן חיוני נוסף - זה של הקצב. מחקרי מוח מראים כי יילודים (בני יומיים) יכולים לזהות את הפעמה (הביט) המוזיקלית (יחידת זמן חוזרת במוזיקה שאליה אנו מגיבים לעיתים קרובות באופן מוטורי, כמו להנהן בראשנו, להקיש בכף רגלנו או למחוא כפיים). פעוטות נעים לעיתים קרובות לקצב המוזיקה. היכולת הזו לזהות את הקצב ולהסתנכרן אליו באופן מוטורי, נעדרת בקרב מרבית בעלי החיים האחרים, ובאלה שהיא נמצאת (בעלי חיים שלומדים את המבעים הקוליים שלהם מבני מינם כמו למשל ציפורי שיר), היא הרבה פחות מפותחת מאשר בבני אדם.

לא מקרה הוא שמוזיקה וריקוד הולכות יד ביד, וייתכן אפילו שהריקוד קדם למוזיקה, ויצר את התשתית לפעולה מסונכרנת שמובילה לתחושת הלכידות הקבוצתית. מחקרים מ-20 השנים האחרונות מראים כי די בפעילות פשוטה כמו הליכה או נדנוד בסינכרון בכדי להגביר את האמפתיה כלפי האחר, תחושת הדומות, האמון והנכונות לסייע לו. כך למשל, ילדים שהתנדנדו בסינכרון עם עורכת הניסוי היו יותר רגישים לתחושתיה כשביימה מצב שבו היא זקוקה לסיועם (למשל איסוף חפצים שנפלו ב"טעות" לרצפה) והציעו יותר את עזרתם מאשר ילדים עמם התנדנדה שלא בסינכרון.

לאור המחקרים על יכולותיה של המוזיקה שציטטנו ועוד רבים אחרים, לא מפליא שבעת המצוקה החברתית והנפשית שאנו חווים בימים אלה, מוצאים בני אדם מזור בעשיית מוזיקה בצוותא גם במצב של ריחוק פיזי.

 

פרופ' רוני גרנות חברה בחוג למוסיקולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

פורסם באתר ישראל היום: https://www.israelhayom.co.il/article/755891