ההתנצלות של הנשיא פוטין על דבריו של שר החוץ שלו, שלפיהם “גם בהיטלר זרם דם יהודי”, נועדה ככל הנראה בעיקר לשכך את תחושות הכעס שעלו בעקבותיהם בישראל ובחלק ממדינות אירופה, במיוחד אחרי יום השואה.

בינתיים דבר לא מפריע לרוסיה להמשיך להצדיק את המלחמה ב”נאצים”. הנרטיב הרוסי של מלחמה בנאצים הוא בעל אפקט פסיכולוגי חשוב ומכריע במלחמה הנוכחית. הנרטיב הזה כבר נבנה לפני כמה שנים, עוד במלחמה בחצי האי קרים, והוא הצליח לגייס את תמיכתם של חלק מהאוקראינים שצורכים חדשות מרוסיה.

כבר אז ניסה פוטין לשסות את האוקראינים זה בזה, על מנת שאוקראינה תתפרק לפני שיצטרך לכבוש אותה. פוטין אולי לא שיער לעצמו כמה קל יהיה לפלוש לאוקראינה, מבלי להיכנס למלחמה עם מדינות אירופה, אך הוא גם לא שיער כמה קשה יהיה להכניע אותה.

בינתיים, מי שמעודד את ההשוואה של מלחמת העולם השנייה למלחמה בין רוסיה ואוקראינה הם הרוסים עצמם, שמעודדים את מדינות מערב אירופה ובמיוחד את הגרמנים להתבונן במלחמה הנוכחית דרך הזיכרון הקולקטיבי שלהם. המלחמה נגד הנאצים מעוררת רגשות וזיכרונות, שעיצבו את הדורות השני והשלישי למלחמה; אלו שאינם רוצים עוד במלחמות ומעדיפים לראות את האוקראינים נכנעים על פני האפשרות להיכנס למלחמה כוללת עם רוסיה.

בעקבות כך, חשוב להבין שהשיח על היטלר והנאצים הוא אינו שיח היסטורי, אלא שיח עכשווי שרוצה להשפיע על הזיכרון ועל הבסיס האידיאולוגי שמניע את הלוחמים והכוחות משני הצדדים. הדמוניזציה של הלוחמים האוקראינים כנאצים, והשוואתו של זלנסקי היהודי להיטלר, עד כמה שהיא נשמעת מופרכת, אינן חריגות בעיני הרוסים או האוקראינים.

ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה מתוארת באופן שונה בנרטיבים של המזרח והמערב. במזרח אירופה הנרטיב מתבסס על הרעיון שהקפיטליסטים המושחתים הם אלו שביססו את מעמדו של היטלר, ובלעדיהם הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. לכן ההשוואה של זלנסקי אליו נועדה להגחיך אותו ולרמוז שכל תמיכה כלכלית וצבאית של מערב אירופה באוקראינה היא כתמיכה באותו סוג של מנהיג – חלש ותלותי בתמיכה של המעצמות.

מנגד, במערב אירופה לא שכחו את הברית בין סטלין והיטלר, את ההרס וההרג כתוצאה מהמלחמה, את האכזריות של האויב הקומוניסטי גם לאחר הכניעה, ואת עשרות השנים של דיקטטורה ועוני שהביאו הסובייטים על אירופה ומזרח גרמניה תחת מטרייה מופרכת של שוויון לאחר המלחמה. עם זאת, היטלר מעולם לא נתפס כדמות מגוחכת, אלא כמי שבאלימות תפס את השלטון והוביל את הגרמנים לבצע רצח עם.

בצל הזיכרונות הקולקטיביים הללו צמחו היחסים בין מערב אירופה ומזרח אירופה לאורך השנים, כשהם מבוססים בעיקר על אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים ומלאים בחשדנות ועוינות כלפי העבר. לא בכדי הארכיונים במזרח לא נפתחים בקלות בפני חוקרים והיסטוריונים מערביים. זיכרונות אלה, שהכבידו לאורך השנים על פתיחות היחסים בין רוסיה ואירופה, משתקים כיום את מערב אירופה. אירופה דוממת ופסיבית אל מול התמונות בבוצ’ה, לביב, אודסה וקייב, ועומדת מבולבלת מול נרטיב רוסי של מלחמה בנאצים במזרח אירופה עצמה.

רוסיה כאמור היא זו שבכל כוחה מושכת את אירופה לזיכרונות של מלחמת העולם השנייה, לתקופה שבה העולם נחלק לשני מחנות, במלחמה שגבתה את חייהם של מיליוני אזרחים, ואשר בה כל האמצעים היו כשרים. לא בטוח שרוסיה תנצח את המלחמה הנוכחית, אך הסיפור שהיא מוכרת כבר הכניע את אירופה. 

 

הכותבת היא ד״ר יעל בן משה, חוקרת בפרוייקט במימון הקרן הגרמנית למחקר DFG, פורום אירופה, האוניברסיטה העברית. פורסם במקור במעריב