כשישראל הצעירה ניהלה בשנות השישים דיון ציבורי ביתרונות ובחסרונות של הצטיידות בנשק אטומי, הזהיר השר יגאל אלון כי במזרח התיכון לא יכול להיווצר "מאזן של אימה". במקום הרתעה הדדית, טען אלון, יתקיים מצב של "אימה ללא מאזן". במילים אחרות, אלון חשב שבעוד שבשאר העולם מנהיגים נמנעים להשתמש בנשק גרעיני בשל החשש מההרס העצום שנשק זה ממיט, במזרח התיכון אי אפשר לצפות לכך. מנהיגי האזור, לפי הלך מחשבה זו, נוהגים בצורה לא רציונלית ולכן לא יירתעו משימוש בפצצה. מעט השתנה מאז. גם כיום רוב של ההנהגה בישראל סבורה, למשל, שאם לאיראן תהיה פצצה, היא תשתמש בה נגד ישראל, אף שהדבר יכול להביא לתגובה ישראלית מוחצת. זהו הרקע לדיון אם ישראל צריכה לפעול נגד מתקני הגרעין באיראן.

לפני 41 שנה ישראל חשבה באותו אופן על סדאם חוסיין, הרודן העיראקי. בספטמבר 1980 הוא החליט החלטה הרת אסון לסבך את ארצו במלחמה עם איראן. איראן גדולה פי 4 מעיראק ומספר התושבים בה כפול מזה של עיראק. לכן היא נחשבה למדינה החזקה ביותר במפרץ הפרסי ובשל כך בשנת 1975 סדאם חוסיין חתם על הסכם עם השאה האיראני, שהיה למעשה הסכם כניעה ובו סדאם קיבל את מרבית דרישותיו של השאה בנוגע לבעלות על הנהר שאט אל-ערב. כאשר החליט לפלוש לאיראן, פרשנים בני הזמן הניחו שסדאם ניסה לנצל הזדמנות. בעקבות המהפכה האיסלאמית של 1979 ותהליכי הטיהור והמעצרים בשורות הצבא, איראן נחלשה משמעותית. למרות זאת, המלחמה נמשכה כשמונה שנים. היא הביאה למותם של מאות אלפי עיראקים והסתיימה למעשה בתיקו. עיראק יצאה מהמלחמה עם חוב חיצוני גדול ובלי אף הישג משמעותי.

האמנם פתח סדאם במלחמה זו מתוך שגעון גדלות? צלילה לנבכי הסיפור מעלה תמונה אחרת. לו רצה סדאם לנצל את הכאוס בתוך איראן, הוא היה יכול לפתוח את המלחמה בתחילת 1979, כאשר כהן הדת הקיצוני, רוחאללה ח'ומייני, עלה לשלטון. במקום זאת סדאם דווקא ברך את השלטון החדש באיראן והביע תקווה ששתי המדינות יוכלו לחיות בשלום. אולם תוך זמן קצר החלה סדרה של התנגשויות על קו הגבול בין כוחות עיראקים ואיראנים. סדאם הבין שח'ומייני מחפש עימות עם עיראק על מנת לחזק את מעמדו בתוך איראן מול הגורמים המתונים, החילוניים והפרו-מערביים. בתגובה, סדאם החל להתייחס בנאומיו לאיראנים שרוצים בעימות עם עיראק וכאלו שלא. אבל מה שסדאם לא היה יכול להבליג עליו היה תמיכה איראנית במחתרת חמושה שפעלה בדרום השיעי. השליטה בדרום עיראק הייתה חשובה מאוד למשטרו של סדאם. המוצא של עיראק אל המפרץ הפרסי עובר דרך אזור זה וחלק משדות הנפט הגדולים נמצאים שם. כאשר המחתרת השיעית בדרום ניסתה להתנקש בחייו של בכיר במשטר, טארק עזיז, נפל הפור בבגדד. סדאם, אם כן, החליט לצאת למלחמה כדי להגן על יציבות שלטונו, לא כדי לנצל את חולשתה של איראן.

גם הסיבה שבגללה המלחמה התארכה קשורה לרגישות הפוליטית שגילה סדאם. צבא עיראק הוא זה שבחר את נקודת הפתיחה של המלחמה כאשר הוציא לפועל מתקפת פתע. זו התמקדה בהתקדמות לתוך חבל חוזיסטאן בדרום איראן, המאוכלס באוכלוסייה ערבית ברובה וכולל את שדות הנפט הגדולים באיראן. השתלטות עיראקית עליו הייתה יכולה להנחית מכת מחץ על כלכלה האיראנית. אבל במקום להתקדם במהירות, הצבא העיראקי נע בזהירות ובאיטיות והפעיל עוצמת אש גדולה. כל זה הבטיח מספר נפגעים נמוך לכוחות העיראקיים, אולם התנהלות זו בזבזה זמן יקר ואפשרה לאיראן להתארגן מחדש ולנצל את היתרון שלה בכוח אדם. איראן גייסה אפילו נערים צעירים ישירות לשדה הקרב. כל זה אפשר לאיראן להטות את הכף, להדוף את הצבא העיראקי ולפלוש לשטחה של עיראק בקיץ 1982. אם כן, המחיר של הניסיון של סדאם לחסוך בחיי חייליו היה יקר. בשנים הבאות עיראק נאלצה לנקוט בצעדים נואשים, בכלל זה שימוש בנשק כימי נגד חיילים איראנים ומורדים כורדים כדי למנוע תבוסה במלחמה.

הפחד של סדאם משינוי לרעה בדעת הקהל בעיראק התבטא גם בהתנהלות הכלכלית של המשטר תוך כדי המלחמה. ממשלת עיראק עשתה מאמצים ניכרים כדי למנוע פגיעה ברמת החיים של האזרחים. למרות ההוצאות העצומות שהמלחמה דרשה, לא נרשם מחסור במוצרים כלשהם בשווקים. החשש של סדאם לא היה מוגזם. בכירי המשטר היו שייכים לאליטה צרה ביותר שכללה בעיקר את חברי המשפחה המורחבת של סדאם. שאר גורמי הכוח בעיראק הורחקו מהשלטון. הדיקטטורה של סדאם שרדה רק בזכות רווחי הנפט העצומים והשימוש בהם כדי לשחד את הנאמנים למשטר ולבנות מנגנוני בטחון חזקים שיוכלו לבלוש אחר האופוזיציה ולדכא אותה.

סדאם, אם כן, היה דווקא מנהיג רציונלי. השיקול העליון שלו היה ניסיון להבטיח את הישרדות המשטר במדינה שחוותה מספר רב של הפיכות צבאיות אלימות. השיקול הזה קבע את מועד המלחמה, וההתנהלות הצבאית והכלכלית של עיראק בזמן המלחמה. ההיסטוריה של האזור מראה ששיקול זה הוא השיקול המכריע עבור רוב שליטי המדינות במזרח התיכון, ובכלל זה איראן. לכן אפשר לצפות שאם ההנהגה בטהראן תיווכח שחזרה להסכם הגרעין עם ארה"ב תוכל דווקא להבטיח את המשך שלטונה, היא תהיה מוכנה לחדש את ההסכם.

ד"ר גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

הפרסום בתקשורת: ynet