איזו מחאה מצליחה יותר, מחאה אלימה או מחאה בלתי אלימה? בשנים האחרונות שלטה העמדה האומרת שהתנגדות אזרחית בלתי אלימה אפקטיבית הרבה יותר מהתנגדות אלימה בהשגת שינוי פוליטי משמעותי. נשמע אופטימי, אבל יחד עם זאת קצת מנותק מהמציאות, לא? ד"ר דבורה מנקין מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית - והאורחת בפרק הזה של HujiCast - פרסמה לאחרונה מחקר שמאתגר את העמדה השלטת, אם להתבטא בעדינות (בפועל, היא כיסחה אותה לגמרי). במחקר, בדקו מנקין ומיטס כיצד נתפסת התנגדות בלתי אלימה של מיעוטים אתניים והאם "יתרון אי-האלימות" קיים במידה שווה לקבוצות רוב ולקבוצות מיעוט. הן בדקו מחאות של שחורים בארה"ב ושל יוצאי אתיופיה ופלסטינים אזרחי ישראל, בישראל, באמצעות סדרה של ניסויים בסקרים עם אלפי משתתפים.
המסקנות, הן בישראל והן בארה״ב, היו חותכות: חברי קבוצות מיעוט אתניות שמוחים באופן לא אלים נתפסים באופן סטריאוטיפי כאלימים יותר ומחייבים יותר שיטור מחברי קבוצת הרוב המוחים באופן לא אלים. עקב כך, התמיכה הציבורית במחאות שלהם נוטה להיות נמוכה יותר, מה שמקשה על היכולת להשיג הישגים פוליטיים וחברתיים. המחקר הצביע על כך שגם כשקבוצות מיעוט פועלות באופן לא אלים, הן לא מקבלות תמיכה ציבורית רחבה.או במילים אחרות: האלימות היא לא פעם בעיני המתבונן. קבוצות מיעוט נתפסות כיותר אלימות וכמצריכות יותר דיכוי משטרתי מאשר קבוצות רוב שמשתתפות באותה מחאה בדיוק. המסקנות יכולות להתקבל כמדכאות, אבל גם כהפניית זרקור אל ההטיות שלנו כחברה, הטיות שלא פעם מונעות מהרוב להקשיב ולראות את המיעוט כמו שהוא באמת.