דבריה של נטע בר יוסף-פז בטקס הזיכרון לציון 12 שנה לפיגוע בהר הצופים | האוניברסיטה העברית בירושלים | The Hebrew University of Jerusalem
דלג לאתר בעברית
דלג לאתר באנגלית
דלג לאתר בערבית
דלג למפת אתר

דבריה של נטע בר יוסף-פז בטקס הזיכרון לציון 12 שנה לפיגוע בהר הצופים

טקס זיכרון לציון 12 שנה לפיגוע בהר הצופים התקיים היום בקמפוס הר הצופים. נטע בר יוסף-פז, שנפצעה בפיגוע, קראה בטקס את הדברים הבאים:
31/07/2014

משפחות שכולות, הנהלת האוניברסיטה, עובדי אוניברסיטה, סטודנטים, אורחים נכבדים,

ה   אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (תהילים קל"ז)

שמי נטע. ב-31.7.02 חדר רסיס לכתפי ופגע בעצבים של כף ידי הימנית. אפתח בכמה קטעי מקורות קצרים.

צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי  / ר' יהודה הלוי

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

ריה"ל כותב שיר כיסופים לציון – מדבר על כל הנכספים להגיע אליה, שהם כמו אסירי אהבה אליה.

עצב דלוק מאת המשוררת שבא סלהוב (מ-2011)

ציון, בראשית מכתבי אשאל לשלומך, איך את מרגישה
הכל בסדר? ומה שלום אסיריך? פלשתיניך, יהודיך
תגידי, איך הילדים? ומה שלום מחריביך, ציון?
ציון, הלא תשאלי
לשלומי?
אני לא מרגישה
כל-כך טוב
יד ימין שלי מתיבשת, העצב דלוק
אל תשאלי

בניגוד לשיר של ריה"ל, הדוברת בשיר פונה בתחילה לציון אבל עוסקת דווקא בשלומה, במקום בשלומם של אלה האוהבים אותה ומתגעגעים אליה. ציון הופכת ממחוז חפץ נכסף לספק אימא ספק חברה. אך מיד, הדוברת חוזרת לעסוק בשלומם של האנשים המתגוררים בה - - בני שני העמים-- וכבר לא נכספים אליה מרחוק ומכל רוחות השמיים. אסירי האהבה והתשוקה לציון של ריה"ל הופכים לאסירים בציון.
השיר אינו אופטימי – ציון נחרבת והיושבים בה עסוקים פחות מידי בשלום אלה שמסביבם.
אליי השיר מדבר ברבדים רבים, אך בעיקר בקישור בין ציון-ירושלים ליד ימיני שבה נפגע העצַָב, וכך נגרם עצֶב.
בחרתי לפתוח בשיר זה כי אני חשה שהוא נושא את בשורת שלומנו, החיים כאן. הוא שואל ואני שואלת מה שלומנו כאן, היושבים בציון, ומדוע שלומנו אינו שלום. נדמה לי שהשיר אומר שהשלום טמון בכך שנעבור לעיסוק באנשים ולא בארץ, בדיבור זה עם זה, ובשלומו של הזולת ולא בחורבן.

קיץ 2002 – קיץ כזה מושלם – אני כמעט מגיעה למשקל כבוד בשומרי משקל. שלל שמלות חדשות קניתי. השנה אני מרכזת שוב רמה ב' באולפן והפעם הרבה יותר בקלות – הכל כבר מוכן משנה שעברה, ואת צוות המורות אני מכירה ואני בחרתי. וגם - בדיוק אתמול הייתי אצל לואי במספרה. אני מאופרת בשמלה הצהובה החדשה, וגם הכפכפים הצהבהבים תואמים.
אנחנו בימי ההיערכות – מחר ה-1.8 האולפן מתחיל. ועכשיו – הפסקה קצרה לארוחת צהרים. את קופסת הירקות החתוכים השארתי הפעם למעלה במשרד והחלטתי כן לאכול בקפטריה.
כל צוות המורות שלי סיימו לאכול וישבו עדיין סביב השולחן. הבטתי בשעון ואמרתי להן שכבר כמעט השעה שבה הן צריכות להיות בהשתלמות של שלי, שהן מאחרות ושנו, יאללה.
שרית התווכחה כמו ילדה – לא סיימתי. שלחתי אותה שיארזו לה את האוכל.
גילי רצתה ארטיק.
השאר קמו והלכו. –  הן יצאו ללא פגע.
אני ישבתי בשקט לסיים לאכול, חושבת שעוד אספיק איזה סיגריה ולסיים את השיבוץ של המורות. סיימתי, קמתי עם המגש ואז התחשמלתי, כך לפחות הרגשתי.
שכבתי על הרצפה וחיכיתי שמישהו ינתק אותי מכבל החשמל שדמיינתי שמחובר לי ליד.
עד שלפתע שמעתי את הצרחות של עצמי וקמתי, אוספת את מה שהיה נראה לי כידי שהתנתקה מגופי. פסעתי החוצה לכיוון הדלת, יחפה (הכפכפים עפו). חושבת –אה, זה פיגוע.
שרית שהתווכחה וגילי של הארטיק חיכו לי בחוץ – מבטי נח על הזכוכיות ושרית מיד הושיטה לי את סנדליה – היפים החדשים שאך הבוקר החמאתי לה עליהם. בגלל הדם שלי היא לא תשוב יותר לנעול אותם. הן הובילו אותי אל המדרגות היורדות לבויאר.  על הספסל למטה ישבתי מה שהיה נראה כזמן ארוך ביותר עד שפוניתי, עסוקה כל הזמן בלומר שצריך לבטל את מה שקרה עכשיו כי יש לי רמה ב' לרכז. בחור צעיר רחב כתפיים בטי שירט לבנה וראש מלא תלתלים ישב שם. את כתפו שעליה הנחתי את ראשי ההלום אני זוכרת בהודיה. לא את פניו.
יד ימין שלי לא התנתקה מהגוף. שני עצבים שאחראים על תפקוד כף היד נפגעו.
כחודש אחרי שנפצעתי מלאה שנה לפיגוע במגדלי התאומים. לכבוד התאריך הזה שודרו סרטים המתעדים את האירוע וכן פיגועים נוספים באפגניסטאן. צפיתי בהם בעודי יושבת חבושת יד, עמוסת נרקוטיקה כדי לעמוד בכאב הפגיעה בעצבי יד ימין. זכור לי במיוחד רגע אחד בסרט אחד: בחור מזוקן עטוי עבאיה בהירה מצולם כשהוא נמלט מזירת מכונית תופת, אוחז ביד אחת בידו השניה, על פניו הבעת כאב נורא, ובעיניו אימה. והבנתי אז הכל. בכיתי. חשבתי – כמה זה כואב. זה נורא כואב לו. הם לא מבינים, כל האנשים האלה, כמה זה כואב? אני יושבת כאן על הספה שלי בקרית יובל, רחוקה אלפי קילומטרים מהאיש הזה, מאמונותיו, מתרבותו אבל אני והוא מבינים את אותו הדבר, שותָפי גורל. 
ובכל פעם אני רוצה לשאול את כל המאיימים, המסיתים, מחרחרי המלחמה מכל כיוון, מלאי השנאה והמשטמה, ובעיקר אלה שכלי הרג בידם: בנזין, אקדחים, טילים, פצצות, ומרגמות, אתם לא מבינים שזה נורא כואב?

אסיים בפסוק מתהילים, קכ"ב פסוק ו'.
 ו   שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם    יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ (תהילים קכ"ב)

תמונת כתבת חדשות 
דבריה של נטע בר יוסף-פז בטקס הזיכרון לציון 12 שנה לפיגוע בהר הצופים